יהיה בסדר

אנשים תמיד אומרים לי שהם אוהבים את החיוך שלי,
זה שאני שם כל פעם שמשהו נורא קורה ואומר "יהיה בסדר!".
כשקיבלנו תעודות וגליתי שנכשלתי בכל המקצועות, "יהיה בסדר!",
כשנדרסתי בתאונת דרכים ושברתי את שתי הרגליים, "יהיה בסדר!",
אפילו כשגילו שהפציע חמורה ממה שחשבו ואני לעולם לא אוכל ללכת שוב… "יהיה בסדר…!".
אבל עכשיו, כשגליתי שאני מאומץ,
שההורים הביולוגיים שלי רצו בת ולא בן,
שהם אפילו לא רוצים לפגוש אותי…
אז אולי אני יכול להסתדר עם העובדה שיש לי מורים נוראיים,
ושיש סביבי נהגים מפגרים,
וכיסא גלגלים זה דווקא אחלה דרך לקבל פטור משיעורי ספורט,
אבל נמאס לי!
נמאס לחייך את החיוך הדבילי הזה,
לשים מסיכה,
זה בסך הכל שקר מטופש,
כמו זה שחייתי בו כל חיי!
אולי אם ההורים שלי היו שומרים אותי לא היו לי חיים כל כך נוראיים.
אתם יודעים מה זה לתהות כל יום מה היה קורא אם?
ואולי זו לא אשמתם, אולי זו אשמתי.
אולי זה לא שהמורים גרועים, או הנהגים מפגרים,
אולי זה הכל אני.
אז לא, אני לא אגיד שהכל בסדר, למה?
כי אני פקינג נכה מפגר וחסר אחריות שאף אחד לא רוצה!
כי ההורים שלי זרקו אותי!
הם אפילו לא מתחרטים!
הם בטח יושבים עכשיו עם הבת שלהם,
ובטח יש לה שם יפה כזה שיראה שהיא הדבר הכי חשוב להם בעולם.
הם בטח נזכרים בי ואומרים
"זוכר את העלוקה הקטנה שכמעט שמרנו?".
הם בטח צוחקים על זה שכמעט היה להם בן מפגר במקום מלאכית קטנה ומתוקה.
אתם יודעים מה זה ללכת לישון בוכה כל לילה?
את יודעים איך זה לרגיש שאף אחד לא רוצה אותך?
בטח גם ההורים המאמצים שלי שואלים את עצמם איך הם נתקעו דווקא איתי.
רוצים שאני אחייך? רוצים?!
אולי כבר עדיף למות,
לא נראה שהמצב הולך להשתפר בקרוב,
אני עדיין אהיה נכה מפגר שהחברים שלו נשארים אתו רק כי לא נעים להם לנטוש מישהו שלא יכול לעלות לבד במדרגות.
בלי פתקים,
בלי חתכים,
בלי כדורים,
רק לקפוץ מצוק או משהו,
קצר ולעניין.