יום בחייו של גנב

מה אכפת לכם מסיפור חייו של גנב עלוב ומסכן?
מי מתעניין בגנבים? גנבים הם סתם אנשים שגונבים מכוניות ושודדים בנקים על מנת לקנות דירות יוקרה ולפתוח בתי קזינו ולהרוויח הרבה כסף ולחיות בעושר ואושר ובשלום עד סוף חייהם.
אני לא מאמין. אתם באמת מתעניינים בחיים שלי? אבל אני סתם גנב. אני לא מעניין אף אחד! עזבו אותי במנוחה.
טוב, טוב בסדר. אני אספר לכם.
אותו יום היה רגיל לגמרי, כמו כל יום בחיי.
התעוררתי לקול צליל השעון המעורר השבור שתיקנתי במו ידי. שטפתי את פני בדלי של מים קרים, התפשטתי והלכתי להתרחץ. ראשית, סיבנתי את עצמי בסבון החדש שגנבתי לפני שלושה ימים, וקפצתי אל האגם הגדול. אתם יודעים איזה תענוג זה לשחות בבוקר חם ונעים באגם? אתה מרגיש כאילו המים הם אינם אלא אוויר, ואתה עף באוויר. 
לאחר שחייה מהנה זאת, שצר לי כל כך להפסיק אותה, לקחתי את מכנסיי היבשים ואת חולצתי וכיסיתי את אזור המפשעה, ושכבתי לי בנעימים על סלע חמים ונמנמתי לי שעה קלה. לאחר שהתייבשתי, לבשתי את בגדי ויצאתי לעבוד. ראשית, הסתובבתי ברחובות העיר והתחננתי שיתנו לי לאכול משהו או קצת כסף בשביל הילדים שלי. כמובן שלא הרווחתי הרבה יותר מבדרך כלל: שבעים שקלים, כרוב, חתיכת לכם וכמה גזרים.
למרות שמעולם לא היה לי הרבה כסף, מעולם לא היה חסר לי משהו שרציתי או שהצטרכתי.
הלכתי לביתי, לתת את האוכל לאשתי, לילדים ולשאר בני המשפחה. הם אכלו לשובע, ולא חסכו בתודות ותשבוחות.
לאחר שסיימו את ארוחתם, הלכתי להמשיך בעבודה. הפעם אני לא הרווחתי כמעט כלום: אותם אנשים שמהם ביקשתי אמרו "לא נשאר לנו מה לתת", אחרים אמרו "אנחנו צריכים את הכסף הזה" אך היו שבאמת לא יכלו: "הכסף הוא למשפחה שלנו: יש לנו משפחה גדולה, ואנחנו חיים בעוני". על אלו חסתי, כמובן, כי אין זה צודק שאגנוב מאדם עני כמוני. 
לאחר מכן, המשכתי לשלב השני בתוכנית: שלב האקשן, שהוא כיף גדול. אני מסתנן לשוק, ומנצל את כל ההמולה והרעש שם כדי לגנוב איזה ארנק מלא בשטרות בעלי ערך גבוה, של 100 או 200 שקל. מצאתי ארנק נחמד עם לא מעט כסף בתוכו: 400 שקלים. הלכתי אל דוכן הפירות והירקות, וקניתי שק גדול של הרבה פירות וירקות: כרובים, חסה, גזר וגם קצת מלפפונים ועגבניות. נשאר לי עוד כסף בשביל כלי בישול, לחם וכמה מוצרים של הקדמה.
כאשר תכננתי לחזור הביתה אחרי יום הקניות העמוס, באו לפתע שני שוטרים. אותם שוטרים מכירים אותי זמן רב. שמותיהם הם שמחה ורונן. שמחה הוא שמן ורחב. בעל מזג נוח בדרך כלל. רונן הוא גבוה ושרירי, בדרך כלל בעל מזג חם. 
"אנחנו מכירים אותך, משה (כן, משה זה השם שלי)." אמר שמחה. "עצור ואל תזוז!" שאג רונן. "ומי אתה שתתפוס אותי" לגלגתי לו. "יש לי רעיון" אמר שמחה. "בואו נשחק שוטרים וגנבים. אנחנו השוטרים, ואתה הגנב" הם נכנסים מיד לניידת ומתחילים לנסוע.
רצתי בכל כוחותי והטעיתי אותם: קפצתי על גגות של בתים, טיפסתי על מכוניות, אך הם הלכו והתקרבו אלי. קפצתי על כמה מכוניות ואז נחתתי על הניידת של שמחה ורונן. "שלום", קרא שמחה ונופף לי, "יש בחוץ קצת אוויר צח?" רונן, לעומתו, לא בדיוק היה מרוצה. "רד מהניידת ברגע זה" הוא צעק לתוך המיקרופון. לא עניתי לו. לרונן בסופו של דבר נמאס. הוא לחץ על דוושת הברקס, והמכונית נעצרה. אני, כמובן, עפתי. השוטרים יצאו מהמכונית והחלו לרדוף אחרי בריצה. רונן בכושר טוב, אבל שמחה מתעייף מהר וכל הזמן מבקש מרונן לעצור לנוח ולשתות כוס מים.
בסופו של דבר, רונן כמעט משיג אותי. אבל אני קופץ על סירה קטנה ומתחיל לחתור במרץ לכיוון הבית שלי, שאגב, לא נמצא רחוק מהחוף של האגם. 
בסופו של דבר חזרתי הביתה, עם שק עמוס מכל טוב: פירות, ירקות, לחם, בשר, דגים, מברשות שיניים, סבונים, ממתקים, ואפילו קצת כלים של הקדמה הטכנולוגית, למשל איזה טלפון ישן של נוקיה, שמוכרים אותו בגרושים ואפשר למצוא אותו אפילו בפחים או זרוקים ברחובות על הכביש. או נגן MP3 קטן עם אוזניות שמצורפות אליו.
את מעט הכסף שנשאר אנחנו חוסכים לכל מיני דברים יקרים קצת יותר שאולי נקנה מתישהו: אולי לאיזה מעיל עור, לכרטיס טיסה או למכונית.
עד עכשיו לא השתמשנו בכסף הזה. מי יודע, אולי נשתמש בו.