יום הולדת שמח, נוויל!

שיקום מי שאף פעם לא לעגו לו.
מי שאף פעם לא אמרו לו משהו במטרה לפגוע.
משהו שאף פעם לא העירו לו על הגובה שלו, המשקל שלו, המראה שלו, העובדה שהוא לא אידיאל היופי.
משהו שאף פעם לא צחקו עליו בגלל חוסר כישרון, בגלל חוסר יכולת, בגלל חוסר הבנה.

שיקום מי שאף פעם לא רצה להתבודד בחדר, בוכה אל תוך הכרית.
מי שאף פעם לא הסתיר את דמעותיו מפני אדם אחר שלועג לו.

זה לא קל להתמודד נגד מי שפוגע בך כל כך, גם אם הוא חלש ממך.
ברגע שהוא גורם לך להאמין שאתה חלש ולא יוצלח – אתה נכנס אל תוך עולם חזק של כאב.

זה בדיוק מה שקרה לנוויל לונגבוטום. אותו אדם שבתור ילד, סבתו תמיד אמרה שלא יצא ממנו כלום, וכולם צחקו עליו, וניסו להוציא ממנו את הקסם. אמרו עליו שהוא סקיב.
כשהוא הגיע לגריפינדור, כולם צחקו עליו שהוא חלש, חסר כישרון, לא ראוי לשרביט שיש לו. אפילו את קרפד המחמד שלו הוא איבד כל פעם מחדש.
אמרו לו שהוא לא אמיץ. גנבו לו את כדור הזיכרון, והכל בגלל שהזיכרון שלו היה חלש.

זה נוויל לונגבוטום שבסופו של דבר הרג את נגיני והפך להיות פרופסור בהוגוורטס.
צחקו עליו, אבל הוא התמודד עם הכל, והוכיח בסוף שכולם קטנים לרגליו.
אותו אדם שגדל בצל הלעג המתמיד, חוסר הפרגון והזלזול המופגן שהטיחו בו שוב ושוב.
זה כאב, ברור שזה יכאב. הכאב הופך אותך לאנושי, אבל היכולת לקום בכל זאת, להמשיך לעמוד על הרגליים ולבנות את עצמך בעשר אצבעות, טוב, זו תכונה של גיבור.

אני מאמין שכולנו יכולים ללמוד משהו מנוויל לונגבוטום.

מזל טוב, נוויל! עד 120!