ילדה של מי?

היא הביטה על כפות רגליה הטובלות במים, הזקיפה את ראשה ונעצה את עיניה למרחק. עיניה היו משועשעות ועל שפתייה נישא חיוך, אך ליבה צרב ופירפר מכאב.
היא עדיין חשבה על כריס, למרות כל השנים.
גל התנפץ לידה, אבל כל האזור סביבה היה שומם מגלים. שמלתה התרטבה בקצותיה ממי מלח.
דג קטנטן הסתחרר סביב רגליה והצחיק אותה. הוא היה כה פשוט, חסר צבע, אך עם זאת היה מהיר ובעל יחודיות משלו.
היא השתוקקה להיות כמוהו. אנחה נפלטה מפיה והיא חזרה לחוף הריק. החיוך עדיין נישא על פיה.
הפעם היה זה החול הלוהט ששעשע אותה. היא אספה אותו בכפות ידיה, ולאחר מכן שחררה אותו דרך חור צר מבין שתי כפות ידיה יחד.
הוא נצבר על רגליה עד שלא נשאר מקום אפילו להזיז אצבע.
היא שוב צחקה.
"הבטחת לי שלא תעזבי." היא שמעה קול מאחוריה "ועזבת."
היא נאנקה והצליחה לחלץ לבסוף קול מגרונה "הבטחת לי שלא תחפש אחרי. וחיפשת."
החיוך כבר נעלם. למראו דמעות עלו בפיה וגוש חנק את גרונה.
'את עדיין אוהבת אותו' מלמל כל גופה 'את עדיין אוהבת אותו! נשקי אותו!' אך מוחה התווכח אם כל שאר גופה.
הוא משך בכתפיו "טוב, גם את לא קיימת בדיוק את ההבטחה שלך. הייתי שבור בגללך." הוא המשיך בקול סדוק "במשך שלוש שנים ארורות חיפשתי אותך, והנה את עומדת מולי, צוחקת. יש לך כבר בת קטנה, ואני מניח שאם יש לך בת יש לך גם בעל." הוא הניד בראשו.
"אם הייתי בן אנוש הייתי בוכה. אבל אני לא בן אנוש. אני אני." הוא המשיך.
"אין לי בעל. הילדה ממך." היא לחשה. הוא הרים את ראשו.
"בגלל זה את ברחת?" הוא שאל בפליאה כשההבנה ניצתה בו. היא הנהנה.
"פחדתי." ענתה בפשטות. והוא? הוא חיבק אותה חזק והבטיח לה שלעולם לא יעזוב אותה שוב, והיא הסכימה אם כל מילה. אבל הבעיה הייתה שהילדה לא הייתה שלו, אבל גם לא שלה.