GidLevin84
סיפור ישן שהחלטתי סוף־סוף להשלים. בפעם הקודמת קיבלתי לא מעט ביקורת על שגיאות הכתיב, הכתיבה הצפופה והקושי הכללי בקריאת הטקסט. חווית הקריאה אמורה לחקות סיפור שמסופר מפי ילד, וזה היה החלק החשוב ביותר מבחינתי. ניסיתי להוסיף ניקוד בתקווה שזה יקל מעט, אבל רב הדברים הקשים נותרו. מקווה שימצא קורא שיחליט להתמודד עם האתגר. ציינתי בעבר (ובכותרת הסיפור) - הסיפור נוצר אחרי קריאת הספר "כל החיים לפניו" של אמיל אז'אר (שהוא רומן גארי - סיפור מעניין בפני עצמו) והרצון לחקות את הסגנון. הספר של גארי הוא לא פחות מגאוני לדעתי, ואני ממליץ עליו בחום.

ילד (מחווה לרומן גארי)

GidLevin84 29/05/2022 228 צפיות אין תגובות
סיפור ישן שהחלטתי סוף־סוף להשלים. בפעם הקודמת קיבלתי לא מעט ביקורת על שגיאות הכתיב, הכתיבה הצפופה והקושי הכללי בקריאת הטקסט. חווית הקריאה אמורה לחקות סיפור שמסופר מפי ילד, וזה היה החלק החשוב ביותר מבחינתי. ניסיתי להוסיף ניקוד בתקווה שזה יקל מעט, אבל רב הדברים הקשים נותרו. מקווה שימצא קורא שיחליט להתמודד עם האתגר. ציינתי בעבר (ובכותרת הסיפור) - הסיפור נוצר אחרי קריאת הספר "כל החיים לפניו" של אמיל אז'אר (שהוא רומן גארי - סיפור מעניין בפני עצמו) והרצון לחקות את הסגנון. הספר של גארי הוא לא פחות מגאוני לדעתי, ואני ממליץ עליו בחום.

אני שונא את אמא שלי, וגם לא'כפת לי שאלוהים יהרוג אותה, כי היא עשתה משהו רע, ושיהרוג גם את דודה שלי וגם ת'בן התינוק שלה וגם את כולם ואני אִשאר לבד. לא אִכפת לי בכלל. ואם אלוהים לא יהרוג אותה, אז אני יכול גם לברוח מהבית שהיא תבכה גם על מה שהיא עשתה, אני אִברח מהבית ואני אִמצא הורים אחרים עם בית אחר. לא אִכפת לי בכלל. ולא אִכפת לי עכשיו שהיא אִביאה את העוגה – שהיא היתה עצובה וראיתי שעצוב לה בפנים וגם כי היא לא אמרה שום דבר רק שמה לי צלחת עם חתיכה של עוגה על הרצפה על יד המיטה שאני אִראה. ואני לא דיברתי איתה, אפילו שאִרגשתי קצת עצוב כי כל פעם שאני רואה שעצוב לה בָּפַּנים והיא בכתה, אז גם לי זה עושה שיהיה לי לבכות, אבל לא נתתי לה לראות וגם לא אמרתי שום דבר בִכלל, ושכבתי בשקט מתחת למיטה שהיא תצא מהחדר. וגם ראיתי שקובי עצוב ויש לו מחשבות אבל הוא רק שאל אם אני בסדר ומשכתי בכתפיים וסובבתי את הראש לקיר כי פתאום קצת בכיתי מהשאלה שהוא שאל ולא רציתי שקובי יראה. אחר כך הוא לא אמר לי כלום ורק יצא מהחדר. ואז סובבתי את הראש בחזרה אחרי שהוא יצא וראיתי שהחתיכה של העוגה בגודל של שתי חתיכות. כי היא אִצטערה על מה שעשתה ובכלל לא אכלתי ממנה, אִסתכלתי על העוגה ולא אכלתי דווקא שהיא תהיה יותר עצובה, שלא אכלתי את העוגה שהיא אִביאה לי. אחר כך אכלתי רק קצת מהקליפה שלא היה אף אחד בחדר, אבל רק מחתיכה שנשברה, ואחר כך אספתי גם קצת פירורים של שוקולד עם האצבע. אבל את מה שנשאר לא אכלתי, רק שמתי ליד הדלת ואז חזרתי מתחת למיטה בשקט. אולי אני אִברח מהבית וילך לגור בחיפה עם סבא ועם סבתא. והם יכינו לי אוכל שאני אִהיה רעב וגם אני יוכל לשחק למטה במיגלצ'ה וגם בקרוסלה, וגם לאִתנדנד ולא יהיה שמה בכלל ילדים אחרים וגם אפילו לא קובי, ויונתן ומומו, ואני אִהיה שמה לבד בלי אפֶחָד. כי זה בכלל לא האשמה שלי מה שקרה ואם היא אפילו לא מבינה את זה, אז היא מטומטמת. זה בכלל מומו אמר את זה וגם הוא אמר שזה מהתורה, כי מומו הוא דתי, שזה אומר שהוא יודע הרבה דברים מהתורה, ויש לו כיפה, והוא עושה דברים כמו למשל שבשבת הוא הולך לביתָכנסת גם עם האבא שלו וגם עם האחים שלו, כי הוא אומר שזה מה שאלוהים אמר לכולם לעשות, אבל אנחנו לא הולכים לביתָכנסת בשבת עם חולצה לבנה, כי קובי אומר שזה שטויות, כי אלוהים לא אִכפת לו מהביתָכנסת רק אִכפת לו שבני האדם יעשו דברים טובים ולא יעשו דברים רעים. מומו הוא חבר שלי וגם של קובי וגם של יונתן, שהוא בן־דוד שלנו וגר אתנו בחדר של אמא ואבא עכשיו, וקובי צודק יכול להיות, כי שמעתי את אבא שלי גם אומר פעם גם כזה דבר. אבל בזה גם קובי לא מבין, כי זה משהו מהתורה, אפילו שקובי, שהוא האח הגדול שלי והוא כבר תכף יהיה בן 12 ושנה הבאה הוא ילך לביתָספר של גדולים, אבל אני אִהיה קודם לפניו בן שבע ואני ילך לכיתה ב'. לִפַ'מִים אנחנו הולכים לביתָכנסת עם סבא מחיפה שהוא אבא של אבא וגם אבא בא וגם אני וקובי יושבים בביתָכנסת ליד סבא, קובי בצד אחד של סבא ואני בצד האחר, ואבא יושב לִפַ'מִים ליד קובי ומראה לו עם האצבע איפה קוראים בספר כמו של התורה עם הברכות, אבל לִפַ'מִים הוא יושב לידי. ויש לנו כיפה על הראש כמו של מומו אבל בצבע לבן נוצץ, גם לאבא שלנו, ושמים לי ולקובי חולצה עם כפתורים שהדודה מאמריקה מַביאה, שהיא אחות של אבא שגרה באמריקה והיא גם הבת של סבא וסבתא שלי מחיפה והם אוהבים אותה כי היא מאוד יפה. לִפַ'מִים אני חושב שהיא יותר יפה מאמא שלי, אבל לא אמרתי את זה לאמא בקול כי זה יעשה אותה עצובה, ויש לה גם כל מיני בגדים כאלה שהם מיוחדים. קובי אומר שהם עשירים והם כל הזמן מביאים לי ולקובי צעצועים ובגדים יפים שאסור ללבוש רק לביתָכנסת ושחוגגים חג כמו פסח, ויש לדוד שלי גם כזה שעון מזהב. הדוד שלי לא יודע לדבר בעברית רק ברוסית ובאנגלית והוא מדבר עם אבא ואמא וסבא וסבתא ברוסית. הוא יודע בעברית רק "שלום" ו"מה שלומך?" מצחיק כזה, ואני אומר לו "בסדר" בשקט כי הוא גם ככה לא מבין מה שאומרים לו, ואז הוא אומר "בסדר?!" מצחיק כזה ויש לו חיוך כזה עם שיניים מסודרות. ולימדו אותנו שאומרים להם "טנק יו" שהם נותנים לנו צעצועים וממתקים וגם חולצות, אבל מעצבן אותי להגיד "טנק יו" שנותנים לנו חולצות, כי זה לא בכלל משהו שאני רציתי, חוץ מפעם שאִביאו לי חולצה עם סטיב אוסטין וגם פעם גופיה עם סופרמן. הם מביאים לנו ממתקים שאין בכלל בישראל, מסטיקים גדולים שנשפך מהם כזה נוזל ופעם קובי חתך אחת עם השיניים וראינו שזה ורוד בפנים וגם סוכריות על מקל ארוכות יותר מארטיק שיש להם כמה צבעים, ויש גם כמו עדשים שיש בישראל אבל בשקית חומה ולי זה לא טעים בכלל, רק קובי אוכל את זה וזה טעים לו אבל גם אני אוכל לִפַ'מִים, אבל אני אוהב עדשים של הארץ שלנו ישראל יותר. מומו אמר לנו פעם שאסור לאכול כאלה ממתקים כי זה לא "קשה" וגם יש בזה בשר וגם חלב וגם חזיר ושאלוהים יעניש מי שאוכל ממתקים שהם לא של ישראל כי מכינים אותם אנשים שקוראים להם "גואִים", אבל פעם אחת ראיתי שהוא חשב שאף אחד לא רואה אותו, אז הוא לקח סוכריה מהר ואִכניס אותה בכיס של המכנסיים, אבל אני בכל זאת ראיתי. וחוץ מזה קובי אמר לו שזה שטויות, ומומו אמר לו "'תה רוצה לי'תרב?" וקובי אמר לו "מאה שקל" ואז מומו אמר שאין לו מאה שקל. אחר כך הוא לא אמר שום דבר על הממתקים וגם אני לא אמרתי לקובי שראיתי שהוא לקח סוכריה. אחר כך אִגיעו הילדים משיכון א' על האופניים ושֶהֶם ראו ת'ממתקים הם ביקשו מקובי רשות לקבל סוכריה, אבל קובי אמר שהוא לא אִתן להם, ואחד מהם אִתקרב ואמר שהוא רק רוצה לראות, אבל ידענו שהוא רוצה לחטוף, ואז קובי נעמד ועשה לו פרצוף מפחיד והילד אָלך ואִרים ת'אופניים מהרצפה, והם אִתחילו ללכת משם, ואז הילד אִסתובב וצעק "בן־זונה", וקובי אִרים מהר אבן ועשה ככה עם היד כאילו הוא עומד לזרוק אותה, ואז גם מומו ויונתן קפצו אבל אני קצת פחדתי וגם הגוף שלי כאילו לא זז, והילדים שבטוח אִסתלקו משם כי הם פחדו מקובי. ומומו אמר שהם בני־זונות וממזרים. אחר כך קובי אמר לי שאם מישהו אומר לי 'בן־זונה', אז אני חייב ל'רביץ לו או ל'רים אבן או מקל, כי אם אני לא יעשה את זה – אז זה אומר שאמא שלנו זונה, שזו קללה ואסור לתת למיש'ו לקלל ככה את אמא שלנו. ואני לא דיברתי כי חשבתי שזה מפחיד ככה לעשות מה שקובי אומר כי אם ילד אחר יותר גדול ממך, וגם לִפַ'מִים יש כמה ילדים ורק חשבתי שאני כועס על קובי שהוא לא פִחד מהילדים האלה. לִפַ'מִים אני מפחד אבל לא מספר לאַפֶחָד כמו עם הפעם עם המקלט. יש לנו במגרש של המשחקים איפה שהמיגלצ'ה והנדנדה מקלט, ואז אנחנו מטפסים עליו וקופצים לחול והוא תמיד נעול. יש לו דלת עם חלודה ועם מנעול, אבל פעם החלון של הסורגים היה פתוח, וקובי אמר "בא נרד למטה" ואני פחדתי ואמרתי שאני לא רוצה לרדת, וקובי ויונתן צחקו עלי ואמרו שאני פחדן ונעלבתי אבל בסוף ירדתי בסולם ויש שמה ריח מסריח לא כמו בחֶדֵרָשפה, כמו בחדר גז מתחת לבנין, אבל יותר. כזה כמו חול כזה. והיה אור מהחלון והיה שמה קורים של עכביש, אז אני נשארתי ליד הסולם, וקובי ויונתן ומומו אִסתובבו יותר בפנים וקובי ויונתן אַרסו את הקורים של העכביש עם מקל, ואפילו שאני שונא עכבישים זה היה לי עצוב וחשבתי שהעכביש יהיה עכשיו מסכן. אחר כך אחרי שהילדים משיכון א' אִסתלקו, אז קובי שאל את מומו מה זה ממזרים ומומו אמר שזה כמו בני־זונות וזה מהתורה, והוא אמר שזה ילדים שאין להם אבא כי הוא אִסתלק ובגלל שאמא שלהם זונה אז היא לא רוצה אותם, ואסור להם ללכת לביתָכנסת כי אלוהים יהרוג אותם כי הוא יכול לעשות ברק אפילו בקיץ שיכנס מהחלון של הביתָכנסת ויהרוג אותם. וקובי אמר לו שזה שטויות שאין דבר כזה, אבל מומו קפץ ככה עם היד ואמר "מתערבים! מאה שקל!" וקובי אמר "על כבוד" ומומו אִסכים לו והם לחצו את הידיים. ומומו אמר לו שזה בתורה. זונות אני יודע מה זה. זה בנות שהולכות ערומות גם ברחוב לִפַ'מים. פעם יונתן שאל את קובי ואותי אם אנחנו רוצים לראות סוד ואמרנו לו שכן. כי יונתן כל הזמן רוצה שקובי יהיה חבר שלו, ואפילו קובי מרשה לו ל'רביץ לי לִפַ'מִים. אז אַלכנו לבית של יונתן כי אז עוד ליונתן היה בית משל עצמו, ודודה רבקי ודוד אִיצו לא היו בבית ויונתן אמר לנו שנבוא לחדר איפה שהמיטה של הדודים שלנו, ואז יונתן פתח ת'ארון הגדול שליד המיטה שלהם והיה שמה סולם קטן כזה עם שלושה מדרגות והוא עלה ואִראה לנו ממתחת לבגדים עיתון כזה קטן בצבע של שחור ולבן וסגול כזה עם תמונות של בנות שעושות פרצופים לא נחמדים והם עם בלי בגדים והיו להם כוכבים על הציצים ועל הטוסיק אבל היה אפשר לראות שאין שמה בכלל בגדים, אבל הוא נתן ת'עיתון רק לקובי. קובי אִסתכל בתוך העיתון וצחק ואמר שהבנות האלה זונות, אבל הם לא נתנו לי לראות, אז עליתי על הסולם שאני אִראה מלמעלה וראיתי מין כזה נייר זהב נוצץ מתחת לבגדים איפה שיונתן הוציא את העיתון ואז אִסתכלתי והיו שמה כמו הרבה מרובעים קטנים עם עיגול בפנים כמו סוכריות על מקל שהן דקות, לא כמו כדור, אבל לא היה מקל, ורציתי לקחת אחת אבל לא רציתי שיונתן אִראה אותי, אבל פעם אמא השאירה אותי אצל דודה רבקי כי קובי היה בחוג של כדורסל עם יונתן והיה חופש ואמא היתה צריכה ללכת לעבודה בביתָחולים לעשות לאנשים זריקות, ושיחקתי בסלון עם הקוביות של יונתן, וכל הזמן חשבתי בראש על העיתון עם התמונות שסיפרתי לכם ועל הסוכריות, ואז דודה רבקי אַלכה לשירותים והיא היתה בשירותים הרבה זמן, אז אַלכתי בשקט בשקט על האצבעות ואלכתי מהר לארון של המדפים והסולם היה שמה, אז עליתי ולא אִגעתי אז טיפסתי על מדף ופחדתי שאני אִפול ודחפתי עם היד מתחת לבגדים ואִרגשתי רק את העיתון, אז דחפתי עמוק ואִזזתי מצד לצד ואִרגשתי עטיפה של סוכריה אז משכתי והיו שמה כמה ואִסתכלתי על הזהב הנוצץ וסוכריה אחת נפלה לי על הרצפה וירדתי מהסולם וארמתי אבל זה לא היה קשה כמו סוכריה, זה היה כמו מסטיק ושמתי אותה בכיס של המכנסיים, ואז שמעתי ת'קול של השירותים, ולא ידעתי מה לעשות בסוכריות והלב שלי דפק חזק כי חשבתי שתכף דודה רבקי תבוא ותראה אותי, אז שמתי ת'סוכריות בבגדים למטה עמוק שאפֶחָד לא אִראה ויצאתי מהר החוצה ונשמתי ממש חזק ודודה שלי שאלה איפה אָאִיתי, ופחדתי שהיא תגלה ושיקרתי ואמרתי שסתם. והיא שאלה אותי אם הכל בסדר ואִסתכלה עלי מוזר, וקצת יצאו לי דמעות וסובבתי ת'ראש, ואמרתי שכלום. בסוף היא אִסתובבה ושאלה אם אני רוצה לשתות מים ואמרתי שלא. והיא אמרה לי שאני יכול להמשיך לשחק עד שאמא שלי תבוא לקחת אותי, אבל לא כל־כך שמעתי, וחשבתי כל הזמן על הסוכריות ורציתי שהיא תלך כדי שאני יוכל לאחזיר את הסוכריות למקום, שהם לא ידעו שאָאִיתי בחדר ולקחתי, ורציתי לבכות ובכלל לא רציתי לשחק בקוביות, ולא רציתי גם בכלל יותר סוכריה, ודודה רבקי שאלה שוב אם הכל בסדר, אז קצת כעסתי שהיא כל הזמן שואלת ובכיתי קצת ושיקרתי שכואבת לי הבטן ושאני צריך לשירותים, ואלכתי לשירותים, והבטן באמת אִתחילה קצת לכאוב לי, אבל בכלל לא היה לי כלום, רק ישבתי שמה ובכיתי קצת. אחר־כך דוד שלי איצו שהוא הבעל של דודה רבקי חזר הביתה והוא ראה אותי וחייך ותפס אותי ברגל ואֶרים ואֶעיף באויר ודודה רבקי צעקה עליו שיוריד אותי שכואבת לי הבטן ואני יקיא על השטיח אז הוא אוריד אותי וצחק ואמר לה משהו ברוסית ונתן לה מכה קטנה בטוסיק והיא כעסה בפרצוף עליו והלחיים שלו היו אדומים כמו שהוא לִפַ'מִים שהוא שותה. קובי אמר לי פעם שמבוגרים שהם שותים כל מיני כאלה, אז הם נ'יים שיכורים והפרצוף שלהם נ'יה אדום כמו שהיה לדוד איצו. אחר־כך הוא עשה לי פרצוף מצחיק ושם ת'אצבע בפה כמו תינוקות ועשה כאילו הוא מנפח לעצמו ת'שרירים ביד. דוד איצו הוא גדול כזה ויש לו בידיים שרירים גדולים והוא חזק גם בטח יותר מאבא שלי ולפ'מים שהוא שותה אז הלחיים שלו נ'יים כאלה אדומים כמו שסיפרתי לכם ואם הוא כועס על דודה רבקי או על יונתן אז זה לא נעים לי ולִפַ'מִים אני קצת מפחד אבל לי הוא תמיד עושה פרצופים מצחיקים. עכשיו הוא בכלל לא בארץ ישראל כי הוא נסע לעבוד רחוק בגלל התינוק החדש של דודה רבקי. אחר־כך אמא אִגיעה לקחת אותי ודוד איצו שוב רצה לאָעיף אותי ודודה רבקי אמרה לו "מספיק איצו!" והוא נתן לה שוב מכה קטנה בטוסיק וצחק ודודה רבקי עשתה לאמא שלי פרצוף כזה ואמא שלי גם עשתה פרצוף כזה לדודה רבקי והם אמרו מש'ו ברוסית שאני לא יבין, אז בשבת בבוקר שכולם ישנו ורק אני לא ישנתי לקחתי ת'סוכריה וירדתי למטה כי בשבת מרשים לי לרדת לבד בבוקר לשחק במיגלצ'ה, אבל לא אָלכתי לשחק, אלכתי לחדר של הגז ורציתי לפתוח את הסוכריה אבל העטיפה מהזהב לא אצלחתי לקרוע אותה, אז עשיתי עם השיניים כמו שקובי לימד אותי וזה היה ממש קשה ובסוף אִצלחתי אבל בסוף שאצלחתי זה בכלל לא היה סוכריה ולא מסטיק, זה היה בלון ארוך אבל הוא היה מגעיל כזה אז זרקתי אותו על הרצפה בחדר גז ונדבק עליו מלא חול ומרחתי עם היד על הגז ועל הקיר ואחר כך אַלכתי לשחק בנדנדה עד שקובי אִגיע, אבל לא סיפרתי לו כלום. שהחופש נגמר אז אני אתחלתי ללכת לכיתה א' וגם יונתן שעכשיו גר אצלנו בחדר של אמא ואבא, אבל הוא אולי יבוא לישון עם קובי ואיתי בחדר בגלל התינוק החדש של דודה רבקי, ואבא ישן במרפסת הקטנה כי הוא צריך לעבוד מוקדם, ודודה רבקי ישנה עם יונתן והתינוק שלה ואמא שלי בחדר של אמא ואבא ואני וקובי ישנים בחדר שלנו, והם באו לגור איתנו ביום כיפור כי דוד איצו היה צריך ללכת ואין מי שישמור עליהם, ודודה רבקי היתה בראשַשָנה שזה גם היה היומולדת שש שלי והיא היתה עצובה ובכתה כי דוד איצו נסע לארץ אחרת, ואמא דברה איתה כל הזמן רוסית שקובי ואני ויונתן לא נבין ולא כל־כך חגגו לי יומולדת, אז קצת כעסתי עליהם, אבל לא כמו שאני כועס היום שאלכנו בבוקר לביתָכנסת ואז בדרך נזכרתי מה שמומו אמר, ואמרתי לאמא שאסור לתינוק החדש לאִכנס לביתָכנסת כי הוא ממזר ואלהים יכול לפגוע בו עם ברק מהחלון, ואמא פיתום נתנה לי סטירה חזקה בפנים והיא מטומטמת כי רציתי לאָציל את התינוק והיא בכלל לא מבינה כי אצלנו אין מישהו כזה שיודע בתורה דברים, ואִתחלתי לבכות ואבא אמר שהוא אִקח אותי הביתה כי לא רציתי ללכת איתם ואמא בכתה אבל זה אִגיע לה, והלוואי שהיא תמות, ושאִפגע ברק בתינוק של דודה רבקי וזה אִהיה באשמתה והיא תבוא ותגיד לי סליחה, אבל אני לא אִסלח לה גם בעוד אלף שנה.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
24 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך