ישיר + אמין +סגור + סובל = אמיתי.

CutyCuty 12/06/2012 633 צפיות תגובה אחת

אני מאמין שאני בגיהנום, משמע אני שם. – ארתור רמבו
____________________________________________________________
"אז את מוותרת !?"
"תמותי כבר"
"לכי על זה"
"חה תראו מי פה"
שמעתי אותם, שוב כמו בכל יום. חבורת ה"מאגניבים" של הבית ספר כמו שקוראים להם אוהבים להסב סבל ל"מכוערים" אבל יותר נכון הם מסבים את הסבל לחלשים. כי הם יודעים שוואלה הם לא יעשו להם כלום כי הם פחדניים. גם אני הייתי פחדן. כל יום מזווית עיני ראיתי אותה, סובלת, מאויימת… מושלת.
ילדה מדהימה, בלונדינית ועיניי זהב היו לה. לעולם אני לא אשכח את הרגע הזה. איך שהיא בכתה, זה פשוט שבר את הלב. איך שהם, היו פוגעים בה מאיימים עליה. לא פעם ראו עליה סימנים שהיא השלימה עם המשפטים המדהימים שלהם. המילים שהם שבו והזכירו ואמרו לה אותם כל יום, לאט לאט חדרו אליה ופגעו בה.
איך שהביטוי 'הכף ששבר את גב הגמל' היה מבוטא בכזאת אגרסיביות ונוקשות.
לפני שבוע קראו לי להלוויה. כרטיס ברכה וורוד עם גווני לבן. בכתב יד מודפס ומסודר היא מאורגן המכתב. פספסתי את ההזדמנות.
באותו היום לא באתי… פחדתי. אני הבנתי. אני הבנתי שמה שהתממש וקרה, היה באשמתי.
אני יכולתי לעצור. יכולתי להזעיק עזרה, יכולתי להיות חבר, ידיד או מכר בשבילה.
יכולתי להציל אותה אבל לא. פחדתי.
לא קרה כלום! לא הזעקתי, לא זעקתי ולא 'הזדעזעתי' מספיק כדי להיות בטוח שהיא פגועה.
כאילו שהיא לא מספיק כבר נפגע.
בבית ספר במשך השבוע כולם היום שקטים. כאילו כל האנרגיה מהשמש נלקחה והתפוררה לאבק.
בהפסקת האוכל בקפיטריה, אף צליל לא נשמע. כאילו כולם היום בטראנס. לא צעקו, לא הרעישו, כולם היו מכונסים בתוך עצמם.
בשיעורים שבאו אחרי, אוך אני אפילו לא רוצה לדבר על מה שקרה אחרי.
הריבים, ההאשמות, הכל!
הם המשיכו! הם האשימו! הם הכאיבו! הם – לא אני בעצמי רוצה להבין מה ? מה זה לא היה מספיק? ואווו אתם רוצים עוד שתתנו לי להבין…?
ואני עומד בצד, כמו תמיד, מפחד.
נמאס עלי. פשוט נמאס.
אני מתחיל לצחוק בקול רם ולמחוא כפיים. כולם נעצרו ובהו בי כאילו אני המוזר פה ולא הם.
"ואוו, כל הכבוד. באמת שכל הכבוד. אתם מתנהגים מדהים. לא אני, אני כן? חה! רבים מי הזיק לה יותר? רבים מי הכאיב ובעט לה בנשמה יותר חזק? אולי בואו נריב גם על איך שכל יום כל אחד עמד בצד והסתכל? איך שכל אחד הצטרף וצחק? כולנו, ותקראו את שפתי – כולנו, אשמים! אז כל הכבוד לכם, השגתם את המטרה המדהימה, המצויינת שלכם. אז ככה, מי הבא בתור? אני? אוו לא אני יודע, ההורים? המורים? מי? מי!" כולם שתקו. שררה דממה.
בפעם הראשונה, כאב לי. הרגשתי אותה, הרגשתי את הדמעה שירדה במורג לחיי ונחתה בשקט על הרצפה. בהיתי בכולם בעיניים אדומות ובפה פעור ופשוט וויתרתי. וויתרתי.
הסתובבתי במקומי ויצאתי מהכיתה.
והפעם … טוב את זה נשאיר לעצמי.
כי מה שבא אחרכך לא משנה.
המעשה נעשה.
הכל, נעשה.
ואין דרך חזרה.


תגובות (1)

כבד.
נכון.
עצוב.
ואולי אפילו מלמד…
אין לי מושג אם ניסית להעביר מסר,
אבל הכתיבה כאו, הצורה שבה את מסבירה וכותבת, חושבת ומרגישה.
חח אין לי מילים… אולי כי אני לא יודעת לתאר נורמלי את מה שאני מרגישה כשאני קוראת את זה…
יפהפה… המילה היחידה שעולה לי לראש…

13/06/2012 13:37
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך