יש דברים שלא אומרים
יש דברים שאנשים לא אוהבים שאומרים להם ככה בפרצוף בלי אזהרה מוקדמת. יש עובדות ברורות לחלוטין, שכל אחד יכול לראות בקלות, ובכל זאת מצליחה לשרוד מין הסכמה חברתית כוללת, שפוקדת להתעלם באופן מוחלט מאותן ידיעות מובנות מאליו. ואפילו שהעובדות האלה חשופות לכל מי שיש לו זוג עיניים בריאות, אסור בתחלית האיסור להודות בקיומן.- מעשה מעין זה, עלול להרעיד, ואף לקרוע את הקרום העדין של החוק הלא כתוב, השורר בכל מקום שבו אנשים זרים מתקבצים יחדיו.
אני מספר לכם את זה, כדאי שלא תחטפו אגרוף בפרצוף. כי אם אתם כמוני,- חסרי טאקט ונטולי קישורים חברתיים, אתם עלולים בלי כוונה להפר את צוו השתיקה הבלתי מוצהר הזה, ואז אין ספק שתבואו בדרך זו או אחרת על עונשכם.
השתמשתי בדוגמא של אגרוף בפרצוף, פשוט בגלל שבמקרה הספציפי שלי, העונש אכן הופיע בדמות קצה זרוע מקווץ, שהתקדמה מאוד מהר, ובצורה מאוד מדויקת, אל האזור שבין האף לעין שלי. ככה זה קרה:
הרגש המצונזר שאני חטאתי בחשיפתו, היה היאוש. ובאמת שלא עשיתי את זה בכוונה רעה, אלא מתוך ניסיון תמים לפתח שיחת חולין. זה קרה ברכבת. ברכבת המאוד מאוד עמוסה ודחוסה של יום ראשון בבוקר. למזלי, בגלל שעליתי בנהריה, הספקתי לתפוס מושב מרופד. אבל לרוב הנוסעים לא היה מזל כמוני. הקרון כולו, וכך גם המעברים והמדרגות, היו מלאים עד אפס מקום באנשים עייפים ותיקים דחוסים, שהיו מוטלים אחד על השני כמו ערימות של חרא טרי ביום חמסין.
הרגשתי קלסטרופוביה, והיה לי לא נעים. מולי ישב חייל שפוך, שהחזיק רובה גדול ישן וחלוד.- כמו כדור ברזל כבד שנקשר לרגלו של אסיר. המדים שלו נראו נורא לא נוחים, וכל שפת הגוף הרפויה אך מאופקת שלו אמרה סבל. על עור פניו הצעיר בצבצו ניצנים של קמטי דאגה, ועל סנטרו התנוססו שלוש פצעים טריים, שנגרמו ככל הנראה מגילוח נמהר. השיער שלו היה מסורס, ובעיניו התנוסס מבט תשוש זוועתי כזה, כאילו שכל הלילה הוא היה במסיבה בתל אביב וחיפש זיון, אבל לא הצליח להוציא את הצבא מהראש שלו, ולא הצליח להנות אפילו לא לדקה, וחזר הביתה באיזה 4 בבוקר, לבד.
מתוך רצון תמים לפתח שיחת חולין ולהנעים לשתיינו את הנסיעה, רכנתי לכיוונו, ואמרתי.- "וואו.- אתה נראה ממש מתוסכל…"
כמה ראשים שקלטו את המילים האסורות התעוררו ונתרוממו בתמיהה, והחייל, שעד אותו הרגע לא היה מודע לנוחכותי, נראה בתחילה מבולבל ומופתע, כמי שהולך מתוך שינה ומתעורר פתאום מחוץ למיטתו. הוא כנראה הניח ששמיעתו נשתבשה עליו, ולכן שאל אותי.- "מה?"… ואני, מטומטם שכמוני, לא הבנתי שזה הזמן להחליף נושא, ואמרתי.- "כן,- אתה נראה ממש מדוכא. כאילו שכל הלילה הייתה במסיבה, אבל לא נהנת שם אפילו לא לרגע אחד, וגם לא הצלחת למצוא זיון".
אז החייל, שהפעם, לצערו, היה בטוח שהוא שמע אותי נכון, בחן את קהל המבטים הסקרנים שהופנו אלינו, שקל לשניה או שתיים את האופציות העומדות לרשותו, בחר אחת מהן, והעיף לי אגרוף אחד בכל הכוח ישר לפרצוף.
בשלב הזה של הסיפור, לצערי אני לא יכול לספק לכם מידע ויזואלי על ההתרחשויות, מכיוון שהעיניים שלי נעצמו בתגובה אינסטנטיבית, וגופי התכווץ כולו כדאי להתגונן ממהלומות נוספות שהיו עלולות לחבור אל אותו האגרוף.
הבאלגן פרץ תוך שניה, כאילו שהרכבת עפה מהמסילה והתרסקה. נשים צרחו בבהלה, וגברים צעקו בניסיון להרגיע, וכולם רצו לכל הכיוונים כמו נחיל נמלים ששפכו עליו מים.- חלק מהאנשים מיהרו לברוח ממקור הסכנה, וחלקם אצו אל החייל כדאי לעצור את ההתפרצות האלימה שלו. אנשים דרכו על תיקים, וטיפסו על כיסאות, ודחפו אחד את השני בטירוף מוגזם לחלוטין, שנוצר כתוצעה מאפקט כדור השלג של הפאניקה.
עשרות ידיים רכות ועדינות עטפו אותי כעט, וניסו להרגיע אותי ולדרוש בטובתי, בעוד שאל החייל המדוכא נשלחו עשרות זרועות שעירות ומזיעות, ואחזו בו בכח כדאי לרסנו.
אבל לא היה עוד צורך בריסון. החייל לא הוסיף עוד מכות או איומים תחת אותו האגרוף הבודד, אלא התכווץ כולו כמו צב מבוהל, והתחיל לבכות ולהתייפח.- תחילה באיפוק, ולאחר מכן בצורה פראית ומפחידה.
כשפקחתי את עיניי, הבאלגן שכח, והקרון פחות או יותר חזר למצבו הקודם. כמה נשים זקנות ישבו מסביבי וניסו לנקות את הדם מהאף השבור שלי באמצעות מגבונים לחים ופדיות איפור. החייל כבר לא ישב מולי, וכשסרקתי במבטי את הקרון, מצאתי אותו ליד הדלת, ואיתו היה גם מאבטח של הרכבת, שבמקור זומן בדחיפות כדאי להשתלט על המתפרע, ואילו עכשיו הוא בעיקר ניסה להרגיע ולנחם את האדם הבוכה, שהתייפח בנשימות מקוטעות, וטמן את פניו האדומים המקווצים בזוג כפות ידיו הרועדות.
הראש שלו היה שמוט כמו צעצוע מקולקל, והוא ישב על התיק שלו עם גב כפוף. כל גופו זע ונע כמו עלה יבש ברוח סתווית. כמה מבטים סקרנים עוד הופנו אל עבר שרידי ההתרחשות, וכל הסיטואציה הזאת הזכירה לי קטטה בבית ספר יסודי.- כאילו שהחייל מחכה שאימא שלו תבוא לקחת אותו הביתה, והמאבטח הוא השרת, שעוד מעט יגיש לו כוס תה ובסקוויט. זה היה אפילו מצחיק, למען האמת. אבל התאפקתי, כי נראה לי שאם הייתי צוחק אפילו קצת, החייל היה נשבר כמו כלי בדולח עדין, ומתרסק בתוך המדים הקשים שלו לאלפי חתיחות קטנטנות.
כשהרכבת עצרה בתל אביב סבידור מרכז, הורידו את החייל, ושוטר חיכה לו שם ברציף, והוביל אותו במעין מצעד בושה מאולתר דרך כל המוני האנשים שגדשו את התחנה. עקבתי אחריו מהחלון, וראיתי איך שהוא מוסיף לטמון את פניו בכפות ידיו כמו עבריין מורשע, ונותן לשוטר להוביל אותו בלי שום התנגדות. התמונה הזאת שנשקפה לי מהחלון, הזכירה לי משאית גרר, שמובילה רכב שהתקלקל באמצע הדרך.
החייל והשוטר התרחקו ונבלעו בהמון.
אני לא יודע לאן לקחו אותו, אבל אני ממש מקווה שמישהו נתן לו כוס תה ובסקוויט…
אותי לקחו במונית ספישל על חשבון הרכבת לחדר מיון, כדאי לתקן את האף שלי.
אחות זקנה במדים לבנים חבשה אותי, ויכולתי לראות צלקת ישנה שנמתחה לרוחב זרועה. אבל החלטתי לא להגיד על זה כלום.
"אתה מרגיש יותר טוב מידלע?" היא שאלה אותי, ולחלוכית קלה של עצב טיבלה את מבטה האימהי.
"כן," עניתי, "אני בסדר גמור."
תגובות (0)