כבר לא לבד

ליילה ניגשה אל הארון עמוס הבגדים, היא רעדה מעט ובלעה את רוקה.
היא החזיקה שמלת משי שחורה וארוכה, מעוטרת תחרה בקצוות השרוולים. "אני לא אעשה את זה." היא קבעה בעקשנות האופינית לה.
"תזכרי כשתהיה לי הלוויה, ללבוש את השמלה השחורה. בשבילי" קולה של אימה הדהד בראשה.
היא מעולם לא שמה שמלות. ובטח לא שחורות כמו החושך המתפרש לכל אורך הים, מסביב לשקיעה זהובה ויפה יותר מכל השקיעות שליילה הספיקה לראות במשך כל חייה. והיא כל יום הייתה יושבת על החול הרך והחמים וצופה בשמש נעלמת מהאופק באיטיות. היא הייתה ילדה שקטה ומתבודדת, בניגוד לכל הילדות הקולניות שהכירה ושנאה יותר מכל. אימה הסבה לה אושר עצום וגדול מימדים, היא מילאה גם את מקום האב, שעזב לפני שנולדה, ולא פגשה לעולם.
ליילה ניגשה אל חדר האמבטיה הקטן אך המשפיע ביותר, היא הביטה במראה הצרה והדקיקה.
שפתייה היו מהודקות ובשרניות, אדומות כדם, העיניים שלה היו בצבע תכלת מהול בכחול שהתחלקו שווה בשווה במקומם הגדול. ראשה היה מורכן ואפה הסולד נגע בראי שהשקיף על כל גופה הצנום.
היא נאחזה כתמיכה במתלה המגבות ועזבה אותו לרגע.
ליילה החליקה ומגופה השברירי ניגר דם רב. היא נאנקה ונשכה את שפתיה בכאב. צער עמוק חדר לעינייה הגדולות, והפנים שלה היו נפולות.
"ליילה!" נשמעה צעקה שבקעה מהקומה למטה.
"אני באה." היא לא זיהתה את הצעקה על אף שהייתה מוכרת.
ליילה ירדה במדרגות העץ כשהיא נאחזת במעקה ונאנחת. היא פתחה את הדלת הרעועה והחורקת שהתנודדה על ציריה, אימה הייתה בפתח הדלת, חבולה כולה אבל מחוייכת.
"את חיה?!" ליילה פערה את עינייה בהלם מוחלט.
"לא." האם השיבה והגניבה מבט לעבר הסלון, שום דבר כבר לא הפריע לה מלגלות את סודה חוץ מהחששות.
הדלת הרעועה חרקה וליילה לא היססה, "כנסי. ותספרי לי הכל…"
האם התיישבה על הכורסא העשוייה מעור. "מה את רוצה לדעת?!" היא שאלה בערמומיות.
"הכל. בבקשה, אמא!" ליילה הפצירה בה, מנגבת את הדמעות שצצו בזווית עינייה, ומסתירה אותן בחיפזון.
האם שעטה בפזיזות לעבר הדלת. "אני מצטערת," היא אמרה לפתע וליילה הבחינה באש המתלקחת בעינייה. "אני לא אספר כלום אבל אני באמת אמא שלך." היא מלמלה וליילה עיוותה את פניה מתוך מחשבה.
"אני יודעת." ליילה נראתה מאוכזבת אבל הרהרה באישה המשונה.
"אני מתה אבל השתחררתי לכמה דקות בודדות, בקרוב אאלץ לחזור." דמעה נצצה בעיניה והיא מיהרה למחות אותה, "ניפגש בקרוב…"
אימה הניפה אקדח שחור ומרתיע.
ירייה חטופה פילחה את הדממה שהשתררה, ליילה איבדה את הכרתה וצנחה מרוב כאב.
אימה הייתה נראית מאושרת, "עכשיו אני כבר לא לבד."