כוננות

כאשר הפחד משתלט עלייך הגוף שלך דומם, פשוט כמשמעו, אתה לא מרגיש חי יותר, ואם אתה מקשר את עצמך ליצורים חיים כל שהם, אתה מדמיין את עצמך בתור חיה גוססת ומפוחדת שמתחמקת מרובה.
כאשר כל יום אתה צריך לחיות בפחד, למרות שאתה יודע שאתה יכול לנצח את כל בני-האנוש האלו בקלות רבה, למרות כל התקווה שיש בליבי – הפחד עדיין ממלא את הרוב.
וגם אם פחד זה רגש שבא וחולף, זה הרגש היחיד שאני מרגישה, הרגש האנושי היחיד, כי אני לא אנושית, לעולם לא הייתי, הסימנים הכחולים שנמצאים בכל גופי מסבירים את זה בקלות, וכל מי שרואה את עיניי הצהובות מרחוק נמלט בצרחות.
אני יודעת מה זה תשוקה, אני יודעת מה זה עצב, אני יודעת מה זה שמחה – אך אני לא יודעת איך כל זה מרגיש, כל הרגשות האלו, אני לא יכולה להרגיש רגשות אנושיים, חוץ מפחד.
אני אוהבת להרגיש פחד, כי זה הרגש היחיד שאני מרגישה, אם אני יודעת איך מרגישה אהבה למַשֵהו מסויים.
הפחד לא עוזב אותי לעולם, לפעמיים הוא מתמעט, ולפעמיים מתגבר, וכאשר אני מזהה מרחוק צעדים של בני-אדם, של בני-תמותה, של אנושיים, הפחד לא יוצא מהגוף שלי בקלות, או כמו שאמרתי – לא מתמעט, גם אם אני מנסה.
והנה עכשיו אני דוממת, הפחד משתלט עליי, למרות שאני יכולה לברוח בכל רגע, למרות שלא באמת שמו לב אליי, הפחד, הוא שולט בי – לא אני.
"אתה נמושה, בחייך, אתה מתכוון לוותר עכשיו ?" הקול של אותו איש מבוגר נשמע מרחוק, הביטחון נשמע בקולו וטון הדיבור שלו התחלחל בתוך ליבי.
העלים של העץ דגדגו את זרועותיי החשופות, המגע הזה הוא היחיד שגרם לי להרגיש בחיים, היחיד שעוד הזכיר לי שהכל עוד לא אבוד – למרות שהפחד… אני דוממת בגללו. בזכותו…? בגללו.
"אבא, אתה לא מבין שהיצור הזה יכול להרוג אותך ?" אותם בני-אנוש העומדים מטר מולי המשיכו לדבר, הקול של הצעיר בניהם היה כה רועד, כה מפוחד. פחד, אני יודעת לזהות את הרגש הזה ממרחקים ארוכים.
"אם לא נמצא את היצור הזה, הוא יסתובב פה וימשיך לרצוח עוד בני-אדם !" האב אמר בקול בטוח, בטוח בטענה, באמונה, בסטיגמה שלהם עלינו. "הם רשעים איך אתה לא קולט את זה ? היצורים האלו יכולים לעשות כל דבר."
הם תמיד קוראים לנו יצורים.
האב החזיק את כלי הנשק הענק שלו לצד גופו בחוזקה, ראיתי את אגרופיו מתכווצים סביב הנשק הכבד, כיאלו שהוא יודע שאני פה ושבכל רגע אני יכולה לקפוץ, למרות שאני לא, והוא ירה בי. אבל, הוא לא יודע.
"אבא, למה אתה מכריח אותי לעשות את זה ?" למרות שאני דוממת יכולתי לראות את עיניו המתחננות של הבן, המתחננות ל… הבנה, לוויתור, לרחמים. ואני עומדת שם, דוממת.
"כי אתה חייב." האב אמר בהחלטיות, סוגר את נושא השיחה רק בעזרת טון קולו התקיף.
'גם את חייבת, עופי מפה.' חשבתי לעצמי, מנסה להפחית את הפחד, בקושי עושה את זה.
בסופו של דבר התחלתי לרוץ, הרוח נשבה בחוזקה על פניי, העיפה את שערי הלבן לאחור והעצים עברו מצדדי במהירות האור, נותנים לכל צבעי הטבע להשתלב בארמוניה מושלמת שגורמת לי להרגיש כמו בקרוסלה של ילדים קטנים שמלאה בצבעים מותאמים.
הצבעים הכתמתמים של שלכת הסתיו נמצאו בכל מקום, כמו כל התקופה הזאת, כמו כל משך העונה. סתיו תמיד הייתה העונה האהובה עליי מכולן, אם… אני יודעת מה זה אָהוּב, אני לא באמת מרגישה את זה. הצבעים היפיפהים גרמו לליבי לפעום במהירות ולי להתרגש מהמראה הפשוט הזה, למרות שזאת עונה חמישית שאני רואה את זה ביער, במקום כה טבעי, חמש עונות סתיו מאז שהתחלתי לברוח.
אני יודעת שאני אתפס בקרוב, אני יודעת שזה יקרה עוד כמה דקות.
למה אני יכולה לחזות את העתיד.
התיישבתי על סלע שאור השמש הבהיק את צבעו האפרפר, הצבע האפרפר שיחסית לצבע הכתמתם של הסתיו נראה כה שונה, כה מוזר, לא קשור לשאר. ממש כמוני, כמו שתמיד הייתי.
לקחתי נשימה, מתענגת על האוויר המתוק ויודעת שבקרוב אני יהיה סגורה בתוך תא מעצר חנוק, כמו עוד ארבעה 'יצורים' כמותי, כמו ארבעה כמותי שאמורים להיות חופשיים – ועכשיו יהיו חמישה, ואני לא אוכל לשלוט על כך בשום צורה שהיא, זאת לא תהיה בחירתי, זה יהיה גורלי.
לעולם לא הייתי כמו כולם, מאז שאימי מתה בלידתי אבי הלביש אותה בבגדים ארוכים, צבע את שיערי הלבן ושם עדשות שיסתירו את צבע העיניים הצהוב והטבעי שלי.
הסוד התגלה לפני חמש עונות סתיו, חמש שנים.
לא שלטתי על עצמי, כשראיתי את הזוועה של רצח אבי מול עיניי, לא שלטתי על עצמי, כמו הפחד – אך יותר גרוע, מתכונת לרצח.
אולי אנחנו באמת מסוכנים ? אבל זה קרה רק פעם אחת… הזדמנות שניה לא מגיעה לי ? לנו ?
כאשר יצורים חזקים התגלו בעולמנו, יצורים שהם צאצאים של בני-אנוש רגילים לגמרי שקרו במקרה, האנושות פעלה בצורה הלא נכונה. במקום לכרות ברית עם היצורים האחרים, יצורים חִוורֵי העור, יצורים צֵהוּבֵּי עין, יצורים לֵבַנֵי השיער, יצורים בעלי קעקועים כחולים בכל הגוף, יצורים שמסוגלים להרוג כאשר הקעקועים זוהרים, יצורים שיכולים לעשות כל דבר אפשרי – במקום לכרות איתם, איתנו, ברית, מלחמה נפתחה כאשר הם תפסו שני יצורים כאלו והשתמשו בהם למטרות שלהם, בזמן הזה תפסו עוד שניים, במשך עשר שנים, ועכשיו אני יהיה החמישית.
אנחנו שפני ניסיון לניסויים, אנחנו מקור לכוח החזק שהם מחפשים זמן כה רב, אנחנו העבדים שלהם.
קמתי מהסלע במהירות כששמעתי צעדי בני-אנוש, אני לא אוותר בקלות כזאת רבה.
רצתי לעבר הפרצופים המתלהבים, אך המבוהלים, של אותם אנשים מזוקנים בעלי רובים ענקיים, כמו אותו איש שראיתי דקות אחדות לפני. קול יריות נשמע, הרגשתי את הכדורים עוברים את גופי, אך בני-האנוש האלו לא מבינים לעולם שזה לא יהרוג אותנו, סליחה, אנחנו בני-אלמוות. זה לא יחסל אותנו.
תפסתי את האיש אשר עמד מלפני כולם, היחיד שהסתכל ישר בעיניי הצהובות – ידעתי שהוא רוצה להלחם בי כמו שאני רוצה בו, וזה יהיה כבר הוגן ומעניין, כזה שמעורר בי רצון להלחם איתו, יחסית לאחרים.
חור גדול בגודל הראש של אותו בן-אנוש הופיע בגזע העץ כאשר תפסתי את גרונו בחוזקה והצמדתי אותו אל הגזע. ידיו רעדו אך רגליו היו בטוחות, הוא בעט בי והסתכל עליי במבט משוכנע שהוא יהיה המנצח. אני יודעת שהוא יהיה, אבל אני רוצה להנות, להנות מהמבט הנחנק, המאמין, של אותו בן-אנוש שבגללו אני אכלא, אותו בן-אנוש שבגללו אני לא יהיה חופשייה.
ידיו הרועדות התקרבו אל פניי, הוא המשיך להסתכל לי עמוק בעיניים בזמן שפרצופו התחיל להחוויר, זעקות כאב יצאו מפיו.
גם אם אני 'יצורה', כאשר שלושה-בני-אנוש תופסים אותו מאחור ואחד מלפנים, במוצרים מפלסטיק, פלסטיק זוהי חולשה, אז אין לי מה לעשות.
פחד.
דוממות.
פרצופים מבולבלים ומפוחדים, למה אני דוממת הרי, למה אני לא נלחמת…?
פחד.
דוממות.
גרירות חזקות.
פחד.
דוממות.
והרגע שאתה מבין מהי התקווה שהולכת ומתרחקת, אותה תקווה שאתה רואה בעינייך ואתה דומם, לא יכול לעשות עם זה כלום, כאשר אתה מבין שהכוננות שלך לא הייתה מספיק טובה, כדי להציל אותך, ועוד יותר חשוב – את התקווה, אז מתגלה פעם ראשונה רגש נוסף, רגש שני מולך.
אכזבה.