כמו ציפור

דמיינתי את השוטרים שהולכים להיכנס בעוד כמה דקות בדלת, ג'וני
שכב שם עם עצמות מרוסקות.
ישבתי על צינור המתכת הרחב שעבר בין שתי המיטות, הצינור כולו
היה מוכתם מדמו של ג'וני, מהראש שלו שניפצנו על הצינור כשהוא
ירק על טובי בפנים, התמונה של המוח שלו שנשפך על הרצפה
המחורבנת, הטעם של הקיא החמוץ עוד עיקצץ בשפתיי הפתוחות,
ג'וני לא היה פרייאר, הוא הספיק לקחת חלק קטן מהשפה שלי לפני
שהוא הלך.
המצב היה אבסורדי בהתחשב בזה שהדבר הראשון שהשוטרים יראו
יהיוה השפה הפתוחה שלי ולא ג'וני ששכב מתחת למיטה הלבנה,
מעניין אם הם יחשבו שאולי כל מה שהולך פה זה קונספירציה אחת
גדולה שבמרכזה עומדים טובי וג'וני שהתקשרו למשטרה לפני שהם
ניסו להרוג אותי.
טובי המפגר הזה, בוגד מזורגג, איך שהוא בגד בי, בכולנו!
והתקשר למשטרה, אחר כך הבן זונה נעל את הדלת והשאיר אותי תקוע
פה עם הגופה של ג'וני.
תמיד ידעתי שהחרא הקטן מלשין למשטרה אבל אף אחד לא הקשיב לי,
עכשיו הם אולי ילמדו לקח.
אני, לי יש גוף ושכל מזוין שמתאימים לכלא, אבל הם, הבוסים
הגדולים, חה! נראה אותם שורדים 5 דקות בכלא, תוך יום יזיינו
אותם כמו שפנים מזורגגים.

שלוש דפיקות בדלת.
שלוש, מספר טוב ואחריהן נביחה של "משטרה, לפתוח את הדלת", לא
פתחתי אותה, אפשר להגיד שפחדתי אבל… היה עוד משהו, רק שעוד
לא פיענחתי מה זה היה, סוג של תחושה שאף פעם לא הייתה לי אחרי
חיסול, אשמה, אני חושב.
אמרתי שלושה מחזורי תפילה.
דרכתי את האקדח וביד השנייה החזקתי את הסכין, סובבתי את המפתח
שבמנעול, הייתה חריקה מציקה , התחבאתי במהירות מאחורי הדלת,
הצללים החביאו אותי היטב.
הם נכנסו בכמה שניות, דרוכים ונוקשים לפי הליכתם האיטית, אבל
הם היו מאומנים, היה אפשר להבין את זה לפי האוטומטיות שבה הם
עשו את הדברים, חיפשו במהירות בחדר, בדקו שאין אף אחד עד שהם
גילו אותו.
אחד מהם אמר בפתאומיות "חבר'ה, אוי אלוהים, שאלוהים יעזור לי,
יש פה גופה, תזעיקו ניידת, בלי תקשורת ובלאגן, קאפיש?"
פרצתי ממקום מחבואי, יריתי באחד מהם, ישר בין העיניים, חור
נפער בין הגבות העבותות שלו, עם הסכין עשיתי וידוי הריגה
ברוטאלי, שפכתי בשר ממנו לרצפה המלוכלכת.
אחד מהם ניסה לירות בי, זינקתי לצד השני של החדר ויריתי לו
באזור הכליות, הוא נחנק ונפל, הוא המשיך לדבר ולמלמל כמה
שניות לפני שהוא מת, נשאר רק עוד אחד.
עמדתי מולו, הכדור שיצא מהקנה של האקדח יצא באיטיות, כמו
בהילוך איטי, הכדור פגע בו, ברגל המזוינת, זה לא יכול להרוג
אותו.
עכשיו הגיע תורו לירות, כמו במשחק שח מתוחכם, הוא ירה ופגע
בי, ישר בזרוע, הפלתי את האקדח בכאבים, עוד לא היה מאוחר מדי,
רצתי לכיוונו ותקעתי את הסכין המזורגגת ישר במצח שלו, הבן
זונה נתלה מהסכין, יופי הרגתי אותם.

עמדתי כשמסביבי שוכבים שלושה פגרים מחורבנים, צחקתי למראה של
אחד מהם שהשתין לפני שהוא מת.
שוב, הרגשתי את אותה תחושה, אשמה.
הסתכלתי עליהם, על עצמי ועל החלון וידעתי מה אני צריך לעשות,
מאותו רגע הייתי כמו ציפור, לכמה שניות עפתי, הצמחתי כנפיים.