כמעט

אני לא בטוחה בדיוק למה אנחנו כאן או איך הגענו לפה, אך לא היה לי אכפת.
זה היה הערב הכי מהנה שהיה לי כבר נצח, ובאמת שלא האמנתי אפילו לרגע אחד שהוא יוכל לגרום לי להיות כל-כך מאושרת, לפחות לא בהתחלה.
היינו שונים מידי, הוא היה הרבה יותר נחמד, ואני הייתי פגומה, ידעתי שלא אוכל להיות מי שהוא רוצה, מי שמגיעה לו, אך הוא לא היה מוכן לוותר.
"את יודעת מה המילה הכי עצובה?" הוא שואל, ואני לא מבינה למה הוא מתעסק בדברים כאלו בערב מקסים כמו זה.
"אני נכנעת." אני אומרת בצחקוק, חושבת שככל שהשיחה הזאת תסתיים מהר יותר כך נוכל לחזור לערב המהנה שלנו מוקדם יותר.
"כמעט."הוא אומר, ומבטו הרציני גורם לי להפסיק לצחקק, זה כמעט כאילו
"אני לא מבינה."אני עונה לו, קולי חלש, ואני לא יכולה שלא להאנח. אני מניחה שאם הייתי פיכחת הייתי עושיה להנות מהשיחה הזו, אך אני חוששת ששתיתי קצת יותר מידי. זאת אומרת אני לא שיכורה מספיק בשביל שאתחיל להשתתטות, אך בהחלט שתיתי מספיק בשביל לתת לעצמי להנות מהערב הזה.
"אני כמעט טוב מספיק בשבילך," הוא מתחיל לומר, ומבטו נוודד ממני."את כמעט מאוהבת בי," הוא ממשיך, את ברור שהוא עדיין לא סיים."כמעט יש לנו סיכוי."נימת קולו כל-כך עצובה שהיא כמעט ושוברת את ליבי, אך מה שבאמת מערער את מצב הרוח הנפלא שלי, זו העובדה שהוא מעדיף למקד את מבטו בנעלינו ולא בי.
"למה אתה נשמע עצוב כל-כך?"אני שואלת, ואני יודעת שזו הייתה טעות לתת לו לדבר, הייתי צריכה להפסיק את השיחה הזו עוד כאשר היה לי סיכוי לעשות זאת.
הוא נאנח ומרים את מבטו אליי, ויש עצבות נוראית עיניו, ומשהו נוסף, משהו שמעט גורם לי לחשוב כי הוא עומד לבקש סליחה ממני, אך אני לא יודעת למה.
אני מחבקת אתו, מקווה שקרבתי אליו תשפר את הרגשתו, אני יודעת שזה בהחלט משפר את זו שלי.
"כי זו האמת."