כף היד

לאבא הייתה תמונה על הקיר במשרד שלו. משרד שתמיד שאבא לקח אותי מיד אחרי הבית ספר אליו לעבודה כיוון שלא יכולתי להישאר לבד בבית, אותו משרד שבו ישבתי כמעט יום שלם בוהה בקירות ומצייר ציורים על דפים לבנים ולאחר זמן גם שם עשיתי שיעורי בית. באותו משרד ממש הייתה תמונה על הקיר.
התמונה מעולם לא הרשימה אותי. סתם איזו טירה, עם אנשים ומבנים וכמה חיות. לפי דעתי, אני הייתי יכול לצייר לאבא ציור הרבה יותר טוב, אבל אבא שלי, בעל התואר הראשון בהיסטוריה ייחס לתמונה משמעות חשובה, והעדיף לתלות את הציורים שלי על המקרר האפור בבית.
באותו יום שהגעתי אליו לעבודה היה לי כל כך משעמם. הבטתי שוב לעבר התמונה וניסיתי לחקות אותה. העתקתי את התמונה באיטיות ואז צבעתי בצבעים. אבא הלך לכמה דקות לדבר עם עובד אחר בקופה במשרד ראיית החשבון בזמן שאני חיפשתי לי דף. מצאתי לבסוף דף שעליו מודפסים מספרים. היה רשום בכתב שחור של מחשב "טיוטה" ולכן חשבתי לעצמי שאוכל להשתמש ללא בעיה בדף הזה.
פשוט לקחתי אותו והדבקתי אותו בנייר דביק אל הדף השני והתחלתי לצייר לי את הציור.
כשאבא חזר הוא לא הקדיש מחשבה לדפים שבנו הצעיר מצייר עליהם, הרי הדבר שולי למדי ביחד לרווחים של משפחת כהן או לחסכונות ולחישובים המתמטיים המסובכים. למה שיתעסק בניירת ובטושים של ילד בן שמונה? יש לו כל כך הרבה דברים על הראש, אין לו צורך בעוד שטויות קטנות.
רק כאשר סיימתי החל להראות סימני דאגה.
"מַתִי?, ראית במקרה דף טיוטה?" שאל אותי אבי.
"לא" אמרתי והמשכתי לצבוע את הילדה הקטנה שהחזיקה ביד אמהּ.
"אתה מעתיק את התמונה הגדולה?" שאל אבי.
"כן" אמרתי "מה התמונה בכלל אומרת?".
"זאת תמונה שמתארת אחוזה מימי הביניים, מהמשטר הפיאודלי. זאת הטירה בה גר הסניור" אמר אבי והצביע על טירה אחת שהעתקתי.
"אתה מצייר פשוט נהדר, אתה תהיה צייר דגול" הבטיח אבי ואז סובב את ראשו קצת ימינה ונתקל במילה "טיוטה" שזעקה בשחור.
"אתה כן לקחת אותה! מתי!" כעס עלי אבי. כנראה שבלי כוונה, אבל אבא הכה אותי ביד.
המכה עצמה לא כאבה, אבל הבושה וההשפלה וההפתעה הפכו אותה לנוראית. התחלתי לבכות. לקחתי את הדפים שעליהם ציירתי והשלכתי אותם לפח וברחתי מהמשרד של אבא בוכה.
באותו יום, חזרתי לאמא בדמעות בזמן שבנסיעה אבא היה שַתוּק.
"אמא!" אמרתי לה בדמעות "אני לא רוצה יותר ללכת לאבא למשרד".
בכיתי לה.
היא חבקה אותי וניגבה לי את הדמעות בידהּ.
"אתה לא תוכל להישאר לבד בבית" אמרה לי אמא.
"אני מתחנן" אמרתי "בבקשה, אני לא רוצה להיות עם אבא מכה"
אבא לבש ארשת פנים רצינית.
ברחתי לחדר שלי למיטה בוכה, מרטיב את הסדין השחור שעליו מכוניות ספורט אדומות.
אפילו לא ידעתי על מה אני בוכה. לא ידעתי אם אני בוכה כי כאב לי. בחנתי את היד שלי. היד הקטנה שחטפה מהיד הגדולה. היא לא הייתה נפוחה, לא אדומה ולא מדממת. סתם כף יד של ילד.
נעלתי את הדלת והלכתי לישון לבוקר חדש.
…
השיעור הראשון שלי באותו היום היה שיעור אומנות. המורה ביקשה מכולנו לצייר את המשפחה.
בהתחלה רציתי לצייר תמונה צבעונית שמקרינה ביטחון אבל אז נזכרתי בכף היד הקטנה שלי, חסרת אונים אל מול כף היד החזקה והגדולה של אבא שלי. החלטתי שאני לא רוצה לצייר והגשתי למורה שלי ציור ריק.
"מה קרה מתי?" שאלה המורה.
"אני לא רוצה יותר לצייר, לעולם" אמרתי.
הכאב עבר, אבל ההשפלה לא. מעולם לא הבנתי למה, עד עכשיו, למרות שעברו כל כך הרבה שנים מאז המקרה. אני מניח שהכאיב לי ביותר שאבא הרביץ בלי סיבה מוצדקת.
רק בגלל שלקחתי נייר טיוטה.
בתור ילד הדימוי העצמי שלי פתאום צנח.
מאז לא ציירתי יותר בשיעורי אומנות. המורה שלחה אותי לפסיכולוגית כי זה הדבר היחידי שהמורה ידעה לעשות ברגעי משבר.
אמרתי חד וחלק לפסיכולוגית. הראתי לה את כף היד הקטנה. כף היד התמימה. כף יד תמימה לכעורה.
לאחרונה, בשבוע האחרון מאז שהעלתי את הסיפור לכתב, אני קיבלתי מאבא שלי את הציור שעל קיר המשרד שלו כאשר החליט לפרוש מראיית חשבון.
הבטתי בציור שחיסל את האהבה שלי לציורים, ובכל פעם שאני רואה את הציור, אני מביט בכף היד הקטנה, שכיום היא כבר גדולה, והיא עצמה מלטפת לילד, אך הכאב של ההשפלה מעולם לא עבר.