כשאין לך כותרת

אני מצטערת, אני מצטערת שיושב לי כל כך הרבה על הלב ואני לא יודעת איך לשחרר.
אני לא יודעת מה מותר ומה אסור, אני מרגישה שהייתי כל כך הרבה זמן בתרדמת ואני לומדת שוב ללכת, איבדתי את עצמי. אני לא מכירה את עצמי כך, התרגלתי כל כך להיות צרת עין שלא ראיתי את כל התמונה, אך לפעמים אני טועה, חוזרת לדפוסי עבר. אני במלחמה עם עצמי, מה אסור ומה מותר.
כי אני כבר לא אותה אחת, אני לא אותה אחת שעומדת על המשמר, שכל הזמן מחשבת את הצעד הבא, שלא חיה בשביל להנות.
רק במחשבות איך אני צריכה לשרוד.
הבנתי שאלו הם לא חיים, מה הפואנטה להיות מצב הישרדות תמידי?
אני לא מבינה מה עובר עלי, מצד אחד טוב לי, מצד שני איבדתי את כל מה שהיה חשוב לי.
שקעתי לתוך הבוץ הטובעני והעמוק, כבר לא זוכרת איך לנשום, מאבדת את עצמי בתוכו ולא יודעת איך לצאת ממנו,
שואב אותי, לא נותן לי לצאת. אני טובעת ולא יהיה אחד שיעזור לי לצאת.
לא מוצאת את האיזון, כבר לא יודעת איך להתמודד, תשחררי את כל זה ותצאי, צאי כבר החוצה. תנשמי אוויר. בחייאת תחיי, בחייאת תלחמי, אל תוותרי. אם לא בשביל עצמך אז בשביל מי?
אין לך מה לחיות כך יותר. אל תחשבי על מה היה, כי היום את כבר בוגרת. אל תתני לו לרדוף אחריך, אל תתני לו להיות הבוץ שמטביע אותך. אל תוותרי, תלחמי.
את חיה ששורדת את כל הקשיים. אל תכעסי על עצמך, את בסדר.
פשוט אל תוותרי.