כשהשמש שוקעת

כל יום לפני שהשמש שוקעת אני עולה לגג,לצפות בשקיעה.תמיד זה היה הקטע שלי.אף פעם לא תיארתי לעצמי שזה יפסק.
בטח שלא בגלל זה,
בטח שלא ככה פתאום.בלי הודעה מוקדמת.
אני זוכרת שכולם היו קוראים לי ילדת השמש השוקעת,אף פעם לא אהבתי שהם היו קוראים לי כך,היה בזה משהו מעציב,משהו שמעיד על סוף של דבר טוב,חוסר תקווה וחוסר אופטימיות.
אני זוכרת את היום האחרון,יצאתי מהבית ,סבתא אמרה לי "כשהשמש שוקעת…" היא לא הייתה צריכה לסיים את המשפט,ידעתי מה ההמשך,'כשהשמש שוקעת.את בבית'. כל יום במשך שבע שנים היא אמרה לי אותו.
עליתי לגג,צפיתי בשמש שוקעת,המחזה הזה היה מדהים,כל פעם מחדש זה ריגש אותי.אהבתי את הצבעים של השקיעה.הכתום העדין והוורוד הבהיר,לא תיארתי לעצמי שזאת השקיעה האחרונה שלי.
החלטתי שזה הרגע לרדת מהגג ולחזור לבית,לסבתא.אך משום מה לא יכולתי לזוז,האדמה נראתה לי רחוקה מידי,ראשי הסתחרר,אבדתי את שיווי משקלי,מעדתי ונפלתי למטה,כל הדרך עד לאדמה הקשה.שמעתי את גופי מתנפץ,ראיתי שחור לכמה שניות ואז כלום,שום אור לבן ובבוהק,שום הרגשה של חום,שום דבר מהבולשיט הזה,לא הרגשתי כלום,הייתי מתה.לא זכיתי לראות עוד שקיעות,לא זכיתי לשמוע שוב את קולה הצלול של סבתי אומר לי "כשהשמש שוקעת"…

-סוף-