לא קיים
-"אז אתה רוצה להגיד לי שאני לא קיים?! "
-"בדיוק!"
-"אז איך אתה מסביר את זה שאני מדבר אתך? איך זה שאני מרגיש, שאני חושב?"
-"אסביר לך באופן שתבין… אך קודם כול, תוכל להגיד לי איזה מספר מבטא אי קיום?"
-"אפס, אני מניח…"
-"נכון, אתה צודק, אפס מבטא אי קיום. ומה ההפך מקיום?"
-"אי קיום? אפס?"
-"פה אתה טועה. אם אי קיום מתבטא במספר אפס, קיום יתבטא במספר אחד, נכון?
-"אם אתה אומר…"
"ומה ההפך מאחד? …"
-"מינוס אחד, כמובן!"
נכון בהחלט, המספר מינוס אחד אם כך מבטא את ההפך מקיום – אנטי קיום. אי קיום הוא בעצם רק מה שבאמצע בין קיום לאנטי קיום, הוא האפס שבין האחד למינוס אחד. לצורך העניין, הגדרנו את הקיום כמספר חיובי, פלוס אחד, ואת האנטי קיום כמספר השלילי בעל אותו הערך, במקרה הזה – מינוס אחד. כששני המצבים, קיום ואנטי קיום מתרחשים בו זמנית, דהיינו מתרחש פלוס אחד ועוד מינוס אחד, המצב המתקבל הוא אי קיום, דהיינו אפס. אתה מבין עכשיו? פלוס אחד ועוד מינוס אחד שווה אפס, קיום ועוד אנטי קיום שווה חוסר קיום."
-"לאן אתה חותר? …"
-תבין, אתה עצמך ישות קיימת, מציאותך מבטאת קיום. אך ישנה גם האנטי ישות שלך, ה'מינוס' שלך בעצם, מציאות האנטי ישות שלך מבטאת את האנטי קיום שלך, וביחד מסתכם המצב שלכם לאי קיום, אתם בעצם משלימים האחד את השני לאפס ושני הישויות שלך מסתכמות באי הישות שאתה עכשיו."
-"עכשיו אני מבין… כלומר אני מבין את הלוגיקה, אבל זה עדיין לא נתפס, אני מרגיש קיים…"
-"המציאות שאתה חווה עכשיו היא המציאות של אי קיום. כול ישות, או בעצם עלי לומר אי ישות שנמצאת במציאות אותה אתה חווה כעת, כולל אותך, מורכבת מישות ואנטי ישות שנמצאות במציאות הקיום ובמציאות האנטי קיום, מרכיבות את המציאות של אי הקיום, המציאות בה אתה נמצא."
-"אז אני נתון במצב של אי קיום…"
-"כן. כמו שאמרתי, אתה לא קיים."
-"מוזר… ואני חשבתי שאני קיים…"
תגובות (16)
חחח…
האנטי- קיום והקיום.
מה המסכנה? אנחנו קיימים או לא? XD
*מסקנה
לא יודע… את חושבת שאנחנו קיימים?
אנחנו קיימים.., לא?
נראה לי…
אז מה הקטע של האנטי- קיום? XD
ההפך מקיום…
אז זה לא קיים.. (?)
עזוב,
אני לא יודעת!
הלכתי לישון..
לילה טוב! D:
מוזר….מה גרם לך לחשוב על זה?
פיזיקה… חומר, אנטי חומר וכו'… למרות שחומר ואנטי חומר זה לא בדיוק קיום ואנטי קיום.
מממ… זה יותר מידי מסובך בשבילי….
^<^
זה כמו ערבוב של פיזיקה ופילוסופיה… חחח
אהבתי את הדיאלוג הוא ממש חכם :)
אני לא מבין איפה הפואנטה
הפואנטה היא שזה לא משנה אם אתה קיים או לא והדמות בסוף מתייחסת לכול העניין במין ביטול "ואני חשבתי אני קיים…" זה כמו לומר "נו, שיהיה…"
גם כשהדמות מתייחסת לעניין בביטול ואומרת ״שיהיה״, מה האמירה אמורה להביע? כמה רדודה הדמות? וגם אם היא רדודה וחסרת כל משמעות בעולם אני עדיין חושב שחסרה כאן ״מכה״ סופית שתגיד את זה. חסר כאן לדעתי משהו שאמור לזעזע את הקורא.
תראה, כתבתי את הסיפור בעיקר כדי להראות כמה אבסורדית היא התפיסה המודרנית את המושג 'ריק'. בפיזיקה הקוואנטית מתואר הריק כאוסף של חלקיקי חומר בעלי מטען חיובי וחלקיקי אנטי חומר בעלי מטען שלילי באותו ערך המבטלים את התכונות הנצפות האחד של השני ויוצרים מה שנקרא ואקום. תיאורטית ניתן לגרום לחלקיקים האלה לצאת מהאיזון הזה כך שחלק מהחלקיקים לא יבוטלו ובעצם יופיע בעולם חלקיק שהיה בעבר חלק מהריק (לא אעריך בפרטים ואתאר את התהליך) אלה שמתעסקים בעניין קוראים לזה 'לברוא יש מאין', אני רק רציתי להבהיר באמצעות הסיפור שלפי השקפה זו גם הריק הוא 'יש' למרות שהוא מוגדר כאין. אני חושב שהסיפור עושה את העבודה שהתכוונתי שיעשה וכמובן שגם אתה צודק, בתיור סיפור סתם הוא חסר פואנטה, אבל כתבתי אותו ככה בכוונה בגלל שהתייחסתי ל'נמשל', כלומר, כתבתי את הסיפור כך שלאורך כול הסיפור הדברים נראים בעלי משמעות ולבסוף הגיבור מתייחס להכול בביטול, רציתי להגיד בזה שלא משנה איך קוראים לחלקיקי חומר-אנטי חומר ולא משנה אם יגדירו אותם כריק, בהסתכלות פשוטה, הם לא שונים מכול חלקיק אחר. התגובה הכי ארוכה שלי עד היום.