לב, גינה וציור למגירה

"הניחי לעצמך ילדה, הניחי לך כי אני כבר מזמן הנחתי לעצמי… אל תדאגי, כמו שנפצעתי כך גם אבריא. צאי ותראי עולם ילדה יפה, אל תבזבזי את זמנך בשקיעה במחשבות חסרות משמעות. אל תעשי לעצמך רע. הניחי לעצמך ילדה…. הניחי לך כמו שהנחתי אני לעצמי."
הלב שלי מדבר אליי, מנסה לתקן את מה שכמעט בלתי אפשרי.
הקשבתי לו… רק הפעם. יצאתי לנשום אוויר צח כי הרגשתי כמעט חנוקה בתוך אוויר הדחוס של הבית. יצאתי לרוקן את הראש ממחשבות. טיילתי בגינה כשבאזניות נשמעת מוזיקה. מחפשת תשובות לאותן התחושות במילים של השיר… מחפשת מישהו שיעצור לרגע וידבר איתי ויסביר.
"אולי זה עדיין כואב ובטח יכאב עוד הרבה, אבל אל תשכחי שזה היה מובן מאליו, ידעת שזה מה שיקרה במוקדם או במאוחר… לא נורא, אל תדאגי ילדה, תרימי מבט ותחייכי… תחייכי כי רק ככה תוכלי להנות מהחיים" הלב ממשיך אז לומר.
הרגשתי קצת מסוחררת והתיישבתי על ספסל בגינה. לקחתי לגימה קטנה מבקבוק המים שלי וזה כבר שיפר את ההרגשה. הוצאתי מהתיק מחברת קטנה ועט והרגשתי צורך לצייר. ציירתי במחברתי את כל מה שראיתי מסביבי.
הייתה שם גינה יפיפייה עם ילדים קטנים שמשחקים בה, היו נדנדות ומגלשות צבעוניות שהצליחו לשמח כל ילד מצוברח או עצוב. הייתה שם קשישה מחויכת שכאילו מנסה להסתיר את הריקנות, היא החזיקה בידה שקית מלאה בחתיכות לחם ישנות, מתוך כוונה להעניק ליונים. סביבה נאספו המוני יונים שהתרגשו מכך שיש גם בני אדם טובים.
הייתה שם ילדה קטנה שהתגלשה במגלשה, נפלה וקיבלה מכה, אך בכל זאת התרוממה וצחקה ללא הפסקה.
ראיתי גם ילד שהכדור שלו נתקע על העץ הכי גבוה בגינה… בהתחלה הוא קצת התעצב אבל מיד תשומת ליבו הופנתה למשחק אחר.
הייתי שם גם אני… שקועה באזניות ובמילים של השיר. הגינה, הילדים, הקשישה עם היונים… גרמו לי להבין היום כמה דברים..
אולי לא הכל כל כך נורא? אולי תמיד צריך להשאיר תקווה קטנטנה?
להתחיל להנות מהדברים הקטנים, כמו שהילדים נהנים מהמשחקים הכי טיפשיים. ואם נופלים? אז קמים ונלחמים! להעריך כל דבר קטן שיש בחיים.
הבנתי גם שאפשר להיות לא רק בשביל עצמך אלא גם בשביל אחרים, בדיוק כמו שהקשישה נתנה מעצמה ליונים.
"אני גאה בך ילדה" לחש לי הלב, "תתעודדי ותמשיכי הלאה".