להמשיך הלאה

זה כואב, אבל אסור לבכות.
אני מביטה סביבי, שואבת ביטחון מהאנשים סביבי.
מודעת לעובדה שלא אוכל להיות כמו כולם.
איבדתי יותר מדי באותה תאונה, הכל השתנה באותו הרגע.
הזיכרון היה חרוט במוחי בצורה חלקה וצורבת עד כאב.
אבא שצועק על אחי לכבות את הרעש מהפלאפון שלו, אמא שמנסה להרגיע את הרוחות.
אני שמביטה בלק הוורוד שלי ומתעלמת מהמשפחה המוזרה שלי.
שאף אחד מהם לא נשאר עכשיו.
אני שוב מפנה את מבטי, כל האנשים האלו חיים עם האנשים הכי חשובים להם בלי להיות מודעים לכך.
מי מגדל אותי?
דודתי הזקנה.
היא לא רגילה לילדים, למרות שאני כבר לא כזאת.
אני בת 16 ולגמרי באחראיות עצמי.
למרות שזה לא כיף כל כך כמו שהרבה מכם מתארים לעצמם.
לרוב אני יושבת בחדר שלי שמאובזר בכל מה שבן נוער יכול לרצות אבל אני מואסת בשטויות האלו.
כל מה שאני באמת זה את המשפחה שלי בחזרה.
למחוק את הרגע מחריש האוזניים כשאבא התנגש במכונית אחרת, הרג אישה בהריון, את עצמו ואת אימא.
על אחי עוד ניסו להילחם. הוא לא שרד.
אני מתבוננת באנשים שחולפים על פניי כאשר האוטובוס נוסע ואני מתרווחת במושב שלי.
קולה של דודתי מהדהד במוחי: "שמרי על עצמך"
לא היה לה מה לדאוג.
הפנימייה הזאת היא המקום הסגור, המרוחק והשמור ביותר במדינה כולה.
שם היא לא תטריד את דודתה, שם תוכל לסבול בשקט בלי לעורר רגשות אשם. שם תוכל לבכות בלי שיהיה לה אכפת מה אחרים חושבים עליה.
היא רצתה פשוט להשתחרר מהמועקה הכבדה הזאת.
פעמים רבות היא חשבה להצטרף אל המשפחה שלה בצד השני של הגשר,
לחצות את גשר המוות ולהגיע אל המשפחה שלה. להצטער ולומר להם כמה הם חשובים לה.
אבל דודתה עצרה אותה בכל אחת מהפעמים.
"את חייבת להמשיך הלאה, בשבילם"
אז היא ממשיכה.
אבל האם זה אומר שהכאב פוסק?
לא.
הוא לעולם לא ייפסק.