לוריין

אני זוכר שהאוטובוס עצר בתחנה ואני ירדתי ממנו.
היה די שקט אז, אבל הרוח לא הפסיקה.
גם קולות הגשם התנגנו, אבל מעט מאוד אנשים היו בחוץ.
העיר כולה דממה. כל האנשים חיפשו מקום ליד התנורים, ורק אני הייתי שם, עם מטרייה שחורה שתיכף נקרעה לגזרים.
וגם היא עמדה שם.
היא הייתה לבושה במעיל ארוך, ובמגפיים צהובים. גם לה הייתה מטריה. כחולה כזאת, פרחונית, קצת יותר עמידה משלי.
ואני שלחתי לה חיוך.
כן, אני עוד זוכר את לוריין, בגשם…
והיא החזירה לי חיוך, אבל לא העזתי לגשת, וכנראה שגם היא לא, כי היא פשוט המשיכה ללכת.
בשקט בשקט, אני המשכתי בדרך שלי.
אני לא שכחתי אותה.
אני זוכר ששנים לאחר מכן הרהרתי לעצמי בראש – מה מנע ממני לדבר איתה?
זה חבל, כי מאז לא ראיתי אותה שנית.
אפילו שהיינו חברים טובים, לא העזתי להרים לה את הטלפון.
ובחיי, הלוואי שיכולתי…
רק אחרי שנים העזתי להרים את שפורפרת הטלפון ולחייג את המספר, ולגלות שהיא כבר החליפה את המספר… לא האשמתי אותה שהיא לא הודיעה לי. אפילו לא דיברנו.
שמעתי בינתיים שהיא התחתנה עם בחור כלשהו, כנראה שנחמד, נולדו לה שלושה ילדים.
היא ממש הסתדרה בחיים.
גם אני התחתנתי, וגם לי נולדו ילדים יפים וחמודים, ומתוכם בת אחת, אפילו היא, אותה אני מחשיב ליפה מכל, לא הייתה יפה כמו לוריין.
כן, אני עוד זוכר את לוריין, בגשם…