לך תמצא

לא היה לי זמן לחשוב על זה יותר מדי בטיול, בכל זאת טיילתי, הייתי עסוק שם ,על הערסל או על ההר או במסיבה, הם אמורים להבין! איך הם מצפים ממני שאני אחזור הביתה אחרי שנה וחצי במזרח,תקופה עמוסה כל כך, עם תשובות?עם כיוון? לא הגיוני. ועכשיו אני פה, הרגע נחתי וישר לחץ לחץ לחץ, עבר חודש והם חושבים שאני אמצע לי איזה כיוון "תפסיק לאונן כל היום,בטלן!" "תמצא עבודה!" "לך תלמד!"מה עם איזה חברה??"
כשההורים שלי היו אומרים לי דברים בסגנון הזה, זה היה מעודן יותר, עם טעם, ותחושה של תמיכה ועזרה מאחורי ההערות, אבל הם,הם אין להם בושה.
זה גם תמיד במקומות הכי לא מתאימים, כמו לדוגמא שאתה יושב עם החבר'ה.
לרוב זה שמישהו מספר סיפורי עבודה משעממים או טעות שאיזה מרצה שלהם עשה באותו יום בכיתה. אני חושב לעצמי "את מי זה מעניין?!"
ופה הם נכנסים, נותנים צ'אפכה על העורף ולוחשים לי " לפחות הם הולכים לכיוון כלשהו".
פשוט ככה, זורקים פצצה והולכים, ואני נשאר שותק למשך חצי שעה מדוכא מכל העניין,אחרי זה אני צועק להם שבפעם הבאה יישארו אם הם גברים, אני יראה להם את הכיוון של האגרוף שלי.
אבל הם אף לא נשארים לדבר. ככה כבר תקופה.
את האמת, פעם הם היו ממש חבר'ה נחמדים, תמיד משמחים, צוחקים,מלאי מרץ, תמיד היה מה לעשות איתם.
הכרנו בהודו באיזה כפר בצפון, זה היה בשלב שהייתי קצת מבולבל עם עצמי ודי מעורער.
הם ישר באו אלי בלי בכלל להציג את עצמם ופתחו בשיחה, לא עברו 5 דקות וצחקנו כולנו כאילו היינו חברים עוד מהגן, מאותה נקודה שום דבר לא הפריד בינינו.
שתינו ביחד, אכלנו ביחד , ישנו ביחד, חלקנו מיטות, כסף ואפילו בחורות.
זאת הייתה תקופה נהדרת, רק כיף וסטלבט היה להם בראש, תמיד שכנעו אותי לבוא איתם לטרקים או לצאת למסיבות, ופעם אחת אפילו בדקו כמה ימים אפשר לשכב על ערסל רצוף לפני שאתה ממש חייב לרדת.
לפעמים הם היו מעירים אותי באמצע הלילה ככה סתם רק כדי לדבר, ולא סתם שיחות, על דברים עמוקים, דיברנו לכמה שעות עד שהייתי נרדם שוב.
יום אחד הודעתי להם שניראה לי שאני חוזר לארץ,שהספיק לי עם כל האורז הזה והצ'אי ובא לי קצת לנגב חומוס אצל סעיד.

הם הבינו לגמרה, הראו תמיכה ואמרו דברים כמו "זה מה שאתה מרגיש אחי לך על זה"
אבל יכולתי לראות את האכזבה אצלם בעיניים.
אחרי שבוע נפרדתי מהם לשלום במחשבה שהם נשארים שם וטסתי לארץ.
היה כיף לחזור והריגוש מהחזרה עצמה העסיקה אותי מספיק כדי לא לחשוב עליהם.
אחרי יומיים בארץ פגשתי אותם בים באמצע משחק מטקות, משהו בהם ניראה שונה, פחות שמח, קצת מודאג, הם לא דיברו הרבה, רק שאלו הרבה שאלות רטוריות והערות מעצבנות.
"מה נגמר הטיול אה?".."אז ככה זה יהיה מעכשיו?" " לא התחדש הרבה פה".
בהתחלה התעלמתי אבל כעבור זמן השאלות ניהיו יותר כבדות ועמוקות.
"מה נעשה עם החיים שלנו?" "לאיזה כיוון נילך עכשיו?" "מה נלמד?"
בהתחלה הייתי עונה להם מרגיע ומסביר שלאט לאט ושזה יבוא מעצמו אבל זה היה מרגיע אותם בדיוק ליום ולמחרת היה את אותו הסיפור.
אז הפסקתי לענות להם,הם הפסיקו לשאול והתחילו להקניט ולצעוק.
ככה זה הולך כבר תקופה, לפעמים אני באמת תוהה מה יהיה איתנו, זה קשה למצוא כיוון עם כל כך הרבה דעות שונות.