ללכת

אני איבדתי אחותכם בגיל צעיר מידי הייתי עוד קטנה חלק מכם לא זכיתי להכיר אפילו.
תמיד בכיתי אליכם בלי שום סיבה שאני מבינה השארתם בי חלל בלי שום כוונה.
הלכתם עוד לפני שלמדתם להכיר אותי, אני מצטערת כל כך שלא הספקתי לומר לכם.
לא הספקתי לחלוק אתכם הכל ביזבזתי את הזמן שלי בשתיקה וכעס.
אני עדיין כועסת על עצמי כל כך שלא הספקתי ועכשיו כל מה שנשאר זה זכרונות רחוקים כל כך.
זכרונות חסרי משמעות בלי שום גוף בלי מגע, אני רוצה מגע.
כולכם הלכתם אחד אחרי השני עד שנשארתי לגמרי לבד, אני מרגישה מקוללת כולם הולכים ואני נשארת צופה בכולם כואבים ואני שוטקת, שום עידוד לא ישיב לי אותם אני לא בוכה לא מצריכה לבכות יותר.
אבל הכאב עובר כל עורקי כל מה שהם לימדו אותי כל מה שהם היו עובר בעורקי אני רצף של גנים מכל אבותי.
אני יושבת לי בחדר כל כך הרבה פעמים וחושבת מה הביא את כולם ללכת.
שהייתי קטנה לא הבנתי לאן הם הולכים אני יודעת עכשיו שהם הולכים למקום טוב יותר ללא ספק שם הם לא סופגים את כל הכאב הזה של רגשות כואבים, או שהם כואבים איתי אבל לא יכולים לומר מילה.
יום יבוא ואני ילך וגם אתם תכאבו אלי תבכו אני יבכה גם סוף סוף שאני יראה לאן כולם הלכו…