למה?

אמרו לי לנסות לכתוב סיפורים אז מצאתי משהו שכתבתי לפני כמה חודשים במחברת:)

קמתי בשבע בבוקר, ניסיתי לקום בשבע בבוקר, אבל הצלחתי לקום שבע וחצי.

עמדתי בחדר ליד המיטה וחיכיתי שהחדר יפסיק להסתובב ושהראייה שלי תחזור.

וכשהיא חזרה הסתכלתי במראה שהייתה מול הפרצוף שלי.הסתכלתי עלייה חמש דקות,

חמש דקות ניסיתי להבין למה אני עומדת מול המראה ובוהה בעצמי.

אבל לא הבנתי,

לא רציתי ללכת לבצפר כי לא הייתה סיבה. לא רציתי להישאר בבית כי לא הייתה סיבה, לא הייתה שום סיבה, לא הייתה שום סיבה לשום דבר,

זה היה אחד מהימים האלה

שנמאס לך,

נמאס לך להעמיד פנים שיש סיבה לקום בבוקר, להעמיד פנים שיש לך משהו לעשות היום, משימות קטנות וסתמיות כאלה שמחזיקות אותך עם מטרה.
נמאס לך ,נמאס לך שאין לך סיבה. שהכל מסתובב מסביבך ואתה עומד במקום,

לא זז,

לא חושב ,

לא מרגיש,

עמדתי שמה מול המראה וניסיתי למצוא סיבה. אבל לא מצאתי. ידעת מה אני רוצה לעשות, אבל לא עשיתי את זה.

הלכתי להתלבש,

לצחצח שיניים,

ארוחת בוקר,

נעליים.

וכל עשר שניות, שקעתי שוב בעולם החלומות, ואז פתאום התעוררתי,

ובדרך המשכתי,

וכשרציתי לצאת מהבית, בדלת כמעט נתקעתי. עמדתי בחוץ, התרמיל על הגב, הסתכלתי שמולה לשדות, וימינה למכונית,

זרקתי את התיק על המדרכה ורצתי שמולה לאן שאני רוצה, רצתי ורצתי גם בשדה, טיפסתי על העץ הכי גבוה,

וישבתי,

נשמתי,

חשבתי,

הקשבתי לציפורים של הבוקר מצייצות, הרגשתי את השמש מפשירה לאט את העולם, וכבר לא ידעתי מה אני רוצה,

הייתי עצובה,

מבולבלת

מנותקת,

אבודה,

לא היה לשום דבר שום סיבה.

אבל עד מחר זה בטח יעבור

ונמשיך בחיים

ונעמיד פנים

שיש סיבה גדולה וטובה,

לקום בבוקר.