לנשום

אני בכיתה,כרגיל אני יושבת מאחור,לבד.
אף תלמיד לא מתייחס אלי,המורה נכנסת.היא מקריאה שמות ומסמנת שלא הגעתי למרות שאני כאן,איש לא רואה אותי.בפעם האלף היום אני רוצה לבכות,אני נושמת,סופרת עד שהדמות מפסיקות לחנוק:1.2.3.4.5.6.7.
מצלצל,כולם רצים להפסקה הגדולה,אני נשארת בכיתה לבד,מחקה שמשהו ישים לב שאני שם.
בסוף אני יוצאת לחצר,אני רואה חבורה של מקובלים יושבים על הדשה,כמה בנים משחקים כדורסל,על המדרגות של הכניסה לבית הספר יושבות כמה ילדות מכיתה יא,וליד השולחנות אוכל עומד הבחור שאני אוהבת.הוא מוקף חברים.כמו תמיד אני אומרת לעצמי,הוא לא יודעה מי את,תחלפי על פניו ותשבי בשולחן הריק.אני עוברת על פניו,אני נושמת ושוב סופרת:1.2.3.4.5.6.7.8.9.אחת מהבנות שמסביבו נתקלת בכתפי,היא לא רואה אותי עוברת.אני ממשיכה ללכת.

אחרי ההפסקה אני חוזרת לכיתה,היא כבר מלאה,כולם מדברים וצוחקים,אני נכנסת,עוברת בין התלמידים ויושבת במקומי.
המורה מקריאה שמות:עוד שש שמות היא תגיע לשמי,אני מתחילה לספור:1.2.3.4.5.
"רוני" היא אומרת "רוני?" היא שוב אומרת.
"גם היום היא לא באה?" שואלת המורה,אני צריכה לנשום,אני רוצה שיראו אותי,שידעו שאני קיימת.
"אני כאן"אני לוחשת,כנראה שהיא לא שמעה אותי כי היא שוב שואלת איפה אני,אני נושמת עמוק ואומרת "כאן,אני,כאן!"

אז,חברים,זהו הסיפור שלי,עד לא מזמן אף אחד לא ידעה שאני קיימת,אף אחד לא ראה או שמע אותי,עד שהתחלתי לנשום.