לקום זה קשה

לקום זה קשה. הזיעה מלחחת את המזרון שקורס תחת שלושים ושישה קילו וכמעט ומטר שבעים. לקום זה קשה בעיקר כי רסיסי העולם שלי שנשבר עליי ננעצים בגופי וזורקים כאב על כל תזוזה. ואני עוצם עיניי ומקווה ששוב לא אתעורר מוקדם מוקדם ואאלץ לשמוע את עצמי חוזר על אותם הרגשות שלוקים בי בחסר, ועל כמה שהיותי עוד נשרך על כדור הארץ היא עובדה עלובה ומצערת לכל. לקום זה קשה וגם להזיז את הגוף, כי גם אם משקל אין לי מיותר, גופי כמו מגדל את עצמו עם כל צעד שמתגבר ומקשה עליי. אך ברגע מישהו מתדפק על הדלת, ועתה אני מוכרח להסתיר. ואם לא כך אעשה, זה המבקש להיכנס פנימה ישפוט מכף רגל ועד ראש וישלח בי מבט שמביע כמה נורא אני וכמה אנוכי מצדי להיות עצוב סתם כך, בלי סיבה. ואני ארגיש אנוכי ואשם כל כך, וברגע האחרון אתנצל בפניו, והרי זה מגיע לי. כי האדם שמולי לא רואה שום קושי בלקום, זה רק אני ואני לא בסדר. עליי לבלוע ולהטביע בתוך הגרון את הימים שעברו, שהכאיבו וצרבו ואפילו נשארו עדיין כאן וחיכו להשתלט על מה שסוף כל סוף הרשיתי שיהיה לי. הטפות המוסר מחלחלות לתוכי ומזכירות שאני ברשות עצמי, שאני מוכרח לחדול להיות אני ולהודות שאני חסר מושג על עתידי ושנותיי המצפות לי. לקום זה קשה אך להתחפר בתוך עצמי ולהסתתר זה פשוט, משחק ילדים. וכך אעשה, אבחר בקל ובקצר, רק שייגמר. וכך אני נגמר. לקום זו פעולה אפשרית בשבילך, השופט הנורמלי שאת בעיותיו הוא מפוצץ כמו בלון כדי שלא ייראו. אך עבורי, לקום זו פעולה מסובכת ומה שמאריך בקילומטרים זעופי פנים את אותו המטרד הוא יכולתכם הקצרה והכמעט בלתי נראית שלכם להסכית ולהבין. וכעת על המזרון הרטוב מזיעה נוספו מותרות הדמעות שכלל לא הרווחתי.