לשבת על הספסל

"זה לא שאני לא מרגישה יותר, זה פשוט שאין לי טעם יותר. אתה מבין? אני לא מוצאת סיבה להמשיך.
אני כמו מכונת חטיפים ריקה שעדיין עובדת. אני הולכת ועושה אבל הכל חסר משמעות. אני נמצאת עכשיו במקום הכי נמוך של החיים שלי."
"אני מבין… בואי נראה…."
שתיקה מביכה. אני מעיפה מבט על החדר, מלא בתעודות "פסיכיאטר מומחה" "אישור תואר מומחה" "תעודת הוקרה" ואני חושבת שהוא לא יבין בחיים.
"אולי תמשיכי לספר לי, את הרי מתפקדת, אז איפה את פוגשת את הבעיה בעיקר?"
"קשה להסביר. אני לא בדיכאון משתק ואני לא חוטפת התקפי חרדה עד חוסר יכולת נשימה.
זה כאילו הגוף שלי אולי פה, והוא מתפקד, אבל הנשמה שלי במקום אחר. היא לא מוצאת כאן עניין. כולם חיים את החיים שלהם אבל אני פשוט קיימת."
"ואם כך הוא העניין, אז מה מוביל אותך אלי? תחושת הריקנות מובילה לדכאון פעמים רבות. האם יש לך תקווה? האם יש לך תוכניות לעתיד?"
אני פה כי אני מרגישה שאני מתחילה לאבד שליטה בזה. אני מפחדת מעצמי, מפחדת מהמפלצת שנהייתי. ובכל זאת – אני רוצה לחיות. אני רוצה להשתקם.
זה מרגיש כאילו אני שחקן כדורגל שיושב על הספסל בכל משחק. אני רוצה להיות חלק ממה שקורה על המגרש וממה שיש למשחק להציע לי. אני רוצה לנצח ואני רוצה להפסיד, אני רוצה ליפול אני רוצה לקבל מכה ואני גם רוצה להבקיע גול. אבל הנה אני – יושבת בצד, חסר ערך לחלוטין.
כלומר יש לי ערך, אם מישהו נפצע, אבל זה זמני בלבד עד שאותו אדם ישתקם. "
"טוב.. אז הפגישה הגיעה לסיומה. אני ממליץ ומוכן לרשום לך ציפרלקס 20 מ"ג לטיפול ראשוני. עוד שבועיים תצטרכי לבוא אלי לשיחה נוספת, ועוד חודשיים גם כן. זה לא כדור קסם והוא גם לא משפיע באופן מיידי, תצטרכי לחכות בדר"כ שבועיים על שהכדור מתחיל להשפיע…."
בשלב הזה כבר הפסקתי להקשיב. הוא המשיך לדבר ולדבר על תופעות לוואי ועל תסמינים שכיחים אבל כל מה שאני יכולתי לחשוב עליו זה ש…