מאבק המוות

את שפתיה אפיין חיוך רחב, מזמין, לבבי. חיוכה מתוק, מותיר טעם של עוד. וורדרדות ועבות, דקות לקראת סופן. שפתיה אטומות, וכשפתיה כן היא.
המוות בלתי ניתן לעצירה- הלוא צעדיו מתקדמים כדאגתך לחייך, הלוא צעדיו מתקדמים ככל אשר הנך מתקדם. המוות בלתי ניתן לעצירה, הלוא עקבותיו תבועות באדמה הלחה- הלוא עקבותיו תבועות במיטתך, בכאבך, בליבך. המוות אופף את הסובבים אותך, מעלה תהיות,דמעות,יבבות חרישיות. המוות לוחש לקרובים אותך, מילותייך, תהיותך, דאגותיך האחרונות.
והלוא היכן הוא המוות? מדוע מתגנב , ולא ניצב כנגדך , מציג בפנייך את ההולך וקרב?.
רבות ומסתוריות דרכיי המוות, לוחשת באוזנייך בעודך נאבק על נשימתך האחרונה, אך תשובותיה אינן מספקות אותך. אתה קם על רגלייך ונאבק, עוזב את גופך בקלילות שלא תיאמן. כעת אתה ניצב על רגלייך, ביטחונך ועצבייך בוערים בטוהרם, אך למרות מאבקך חסר הגבולות, חיוכה הוורדרד נחשף בפניך.
אתה מסיר מבטך אחורנית, והנה דלת חדרך נפתחת, דמעותיהם עולים לפנייך ביבבה חרישית. אתה נשנק קלות, ומשיב את מבטך אליה. היא מהנהנת בראשה, מסמלת כי טוב, מסמלת כי אין כל רע בניצב כנגדך.
אתה מבין את אשר אירע, מפנים, וחובק את המוות בזרועותייך העבות. אתה מפנים כי אין דבר אשר הייתה ביכולתך בכדי למנוע זאת, כי אינך רשאי להיאבק במוות. אתה נושק נשיקה רכה לחיים ונעלם בין צילה, אתה נושק נשיקה אחרונה לחייך- וצועד אל עבר הלא נודע.