מה קרה לנו?

"מה קרה לנו?" לחישתו העבירה צמרמורת בגבי.
"זה די ברור, לא?" שאלתי וקיוויתי שקולי
אינו מסגיר את הרעד בתוכי.
"אני השתגעתי, ואתה החלטת שאתה טוב מידי
בשביל לשמש כבייביסיטר שלי"
אמרתי לו בשוויון נפש.
"ככה את רואה את זה?"יכולתי לראות כיצד מילותי גרמו לו להתכווץ.
"אל תדאג, זה לא נורא כמו שזה נשמע" אמרתי וחייכתי אליו חיוך מרגיע.
"ולמה לא?" קולו היה חלוש וכמעט לא נשמע.
"משום שאני לא כועסת עלייך או משהו, אני כנראה הייתי עושה את אותו הדבר"
אמרתי ולעברו.
"באמת?" קולו הסגיר את התקווה שאיני סתם מנסה לעודד אותו.
"ברור!" עניתי.
"גם אני הייתי תוקעת סכין בגב למישהו שזקוק לי נואשות"
הוספתי וקמתי ללכת ממנו.
"אל תעשי את זה" הוא אמר.
"לא לעשות מה?" שאלתי קולי חותך את השקט.
"אל תשאירי את ליבי שבור ומדמדם"
הוא אמר וראיתי את התקווה בעיניו.
"עין תחת עין, ושן תחת שן"עניתי לו.
"זכור זאת, משום שכך העולם עובד"