מותשת

דם. סכין קטנה ופצע גדול. לא גדול כמו שבלב. החתך עמוק. עמוק מספיק בשביל להרוג אותי. אני לא מרגישה כאב. הכל רחוק, מעורפל. מה שנראה חשוב ביותר נזרק הצידה. נשארתי רק אני. אני מתיישבת על האריחים, ראשי מוטה על כתפי, ידי זרוקה מדממת במרחק מגופי. אני לא חושבת על כלום, לא מרגישה כלום, לא רואה כלום, רק הפנים המחייכות שלו בתוך התודעה שלי, מבעד לעיניים שלי, בתוכי. המציאות מתערבבת עם ההזיה. הראש שלי דופק. ואז מישהו נכנס לחדר. אני זזה, או שמא מוזזת, מטופלת, הכל מעומעם. כשאני פותחת עיניים, אני רואה יד חבושה.
"למה עשית את זה?" אני חובטת בחובש חלושות, "אני לא רוצה לחיות!"
"הוא היה רוצה שתחיי." אני שומעת.
עם זה אני לא יכולה להתווכח.

אני שוכבת מותשת, לא יכולה להתמודד עם דבריו, או שמא לא רוצה. זיכרונות צפים ונעלמים. אני בקהות חושים מוחלטת, אין כאב, צמא, רעב, אבל יש צער גדול, יאוש עמוק, עצב נורא. חיי היו קשים אפילו כשעמדת לצידי, קל וחומר בלעדייך.

למה הלכת?! אני צורחת בלי קול. למה השארת אותי לבד?
נמאסו עליי החיים, עייפתי מהטיפולים, התייאשתי מלקוות. למה מי שאוהב לחיות מת ומי שמייחל למוות נשאר?

אין סיבה, אין תוצאה, אין מרחב ואין זמן כשאני פוקחת עיניים. אני לא יודעת מה לעשות, לאן ללכת, איך לחשוב, למה לחיות.
"הוא היה רוצה שתחיי." מהדהד בראשי.

אז אני ממשיכה בשבילו.