חוף מבטחים
זה לא באמת סיפור קצר למרות שמצד שני, אני לא באמת יודעת מה זה. גאד אני טיפוס פלצני מדי

מזל ביש בתרחיש

חוף מבטחים 27/02/2016 714 צפיות אין תגובות
זה לא באמת סיפור קצר למרות שמצד שני, אני לא באמת יודעת מה זה. גאד אני טיפוס פלצני מדי

"מהר!
הבית שלך עולה באש
ואתה יכול לקחת דבר אחד
מה תיקח?"

אהמ…
קשה לי לדמיין מצב כזה.
אוקיי, חופית, להתרכז. להבות אמאלה להבות!
כולם רצים נכון כי יש בהלה, וחייבים לעוף כדי להציל את חיינו, ו-ו-ו…יש עשן! כולם יצאו החוצה?!?!?! ודברים נופלים ורותחים, אבל אולי אני אספיק לקחת רק דבר אחד. #@%^ אחמ אחמ השיעול עוד יהרוג אותי אחמ הו המחנק…ושורפות לי האוזניים אבל אם אני רוצה לקחת משהו, זה הרגע, אני חייבת לרוץ עכשיו! גו חופית גוווווווווווווווווו-!
.
.
.
כלום.
אני לא רוצה לקחת כלום.
אפילו לא תמונות? נה. במילא זיכרונות עדיפים עליהם. במילא אנחנו לא מסתכלים עליהם יום יום. במילא הם שמורים לרגעים מפגרים שאתה פותח את האלבום (תרחיש שיכול לקרות רק באיזה ביקור משפחתי אחת ל-20 שנה) ורואה כמה מאושר היית בעבר, כשדברים היו יותר פשוטים והדבר היחידי שעניין אותך זה כמה חתיכות במבה נשארו לך בצלחת.
אה-הא! ספרים! אולי ספרים? תמיד הרגשתי שיש להם משמעות נעלה יותר, אפילו מיסטית. נה.
במילא תמיד אפשר לקנות עותק חדש. במילא חצי מהספרים האלו קראתי רק כי הייתי טיפשה שחיפשה להרגיש יותר טוב בעזרת פנג שווי, מי צריך את הספר הזה בכלל. במילא הם כבדים מדי על המדף שלי ורק מזכירים לי כמה עוד לא קראתי.
טוב בגדים לא, פלאפון לא, מחשב לא, כרטיס אשראי לא, לא אכפת לי מכל החרא הזה נתבע כבר את הביטוח על הכול ונקנה חדש, לא שווה לסכן את חיי באופן היפותטי בשביל החרא הזה.
אוקיי. אז כיאה לטיפוס סנטימנטלי, אני צריכה לחפש חפץ סנטימנטלי. אבל מה כל כך חשוב שאני צריכה אותו באופן מוחשי?
אוף, אני בחיים לא אצליח להוציא את קרטון הנוסלגייה שלי מהבוידעם בזמן.
טוב נו…במילא אני לא משתמשת בו. במילא רגעי הנוסטלגיה עושים אותי עצובה מדי. במילא הרוב שם זה תעודות, כשבכיתה א' היה קל להוציא 100 והחליטו בשבילך מה ללמוד. הכול הישגי עבר כשהדבר החשוב ביותר הוא ההופעה האחרונה שלך.
יש שם גם כמה ברכות מילדים ביסודי שאני לא שומרת איתם על קשר עכשיו וגם ככה האנשים החשובים לי כיום ימשיכו לכתוב לי ברכות. או לפחות ישלחו אחת בוואטספ.
אני מסתכלת בחדר מסביבי.
אני הקפתי את עצמי בדברים שאני אוהבת.
צבעתי את החדר מחדש, התקנתי מדפים חדשים, עמלתי בלמרוח עליהם שכבת לקה חדשה.
קניתי פרחים וקניתי קישוט ושמתי נברשת ולעזעזל עמלתי 20 שעות על לוכד חלומות כדי שיהיה לי וייב אינדיאני.
אני לא רוצה לקחת איתי כלום! שום דבר.
אם הגורל קבע שזו הסיטואציה שנקלעתי אליה, אז hell, אני אוציא ממנה את המיטב,
כי הדבר היחידי שאני רוצה אחרי השריפה הזו-
הוא דף חדש ונקי, בלי שום דבר מוחשי להיתלות בו.

נ.ב-כמובן שיהיה מובן מאליו שבני משפחתי לא יינזקו בריאותית ועדיף שגם לא יהיו בזמן השריפה. תודה.
אני צריכה להתמודד עם זה לבד.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך