מחלקה פנימית

לילה עייף, עיניים טרודות ומחשבות אין סוף רצות להן במעגל שמכאיב עוד קצת לנפש הפצועה שביום יום מתחבאת מאחורי גלימה מפוארת של אומץ.
עוד כדור אחד ועוד אחד אולי מחר יבוא משיח הכדורים וההרגשה תהפוך לטבעית יותר.
השריטות שעל הידיים נעלמות מהר, אלה שעל הלב קצת פחות.
מחשבות מעורבבות כמו סלט ירוק גדול מירקות רקובים שעמדו יותר מידי זמן במים של הדמעות שנעצרו ונדחקו לפינה ביום יום ובלילות העמוסים, מודחקות כדי שלא ידעו כי העזרה של העבר היא הפגיעה של ההווה ושמתי על הפצע הזה מספיק תחבושות אבל מבפנים הוא מדמם.
מחר יום חדש, אהיה חזקה בשביל כולם, אסחוב על הכתפיים את הכל כמו הרקולס מבלי להראות סימני שחיקה, כי אולי יהיה עתיד מבטיח באיזה מחלקת אישפוז לבנה ואולי אהיה המטופלת או שאהיה הרופאה.