מי את?\who are you?

"תגידי. חשבת פעם מי את?"
"הא?"
"אף פעם לא חשבת. מי את?"
"לא…"
"מי את. מה את רוצה. מה את בוחרת. מה את רוצה לעשות. אף פעם לא חשבת על הדברים האלה?"
"לא"
"אז כדאי לך לחשוב על הדברים האלה"
'מי אני?' אף פעם לא חשבתי כאלה דברים.'מה אני רוצה?' 'מה אני אעשה?' כאלה דברים אף פעם לא חשבתי. עד היום הזה. 'מי אני..' חשבתי וחשבתי. אבל לא מצאתי תשובה. 'מה אני רוצה?' חשבתי וחשבתי אבל לא מצאתי תשובה. שוב ושוב חשבתי. 'לאן אני הולכת?' אבל שום תשובה. אני מהססת. בורחת. וצורחת מתוך תוכי. 'מי אני באמת?' חושבת. אך התשובה לא נמצאית בשום מקום. 'מי אני..במובן של מה התכונות שלי?' חשבתי. 'מי אני…במובן של מה השם שלי?' חשבתי. 'מי אני…במובן של בת כמה אני?' חשבתי וחשבתי.
אבל התשובה לא נמצאית בשום מקום. 'לא. ולא. לא שאלתי אותך שום דבר מהדברים האלה. פשוט. מי את?'
המוח שלי שאל את עצמי. אבל אני רק בורחת אל החושך הקודר. 'שם אני לא אזוז. ולא אהסס.' זה מה שחשבתי. אך שום מקום שאני אברח אליו לא ישתיק את ההיסוסים והפחד. אני רק ממשיכה לברוח. ולברוח. לרוץ ולרוץ. בלי לעצור. 'מי אני?' חשבתי וחשבתי בלי הפסקה. אני פוחדת. בבקשה. שמישהו יראה לי את האור. מי אני? מה אני רוצה? לאן אני הולכת? למה אני כל כך לבד? המחשבות רק מסתובבות ומסתובבות. וכך גם אני ממשיכה לרוץ סביב. האם אני מחכה שמישהו יציל אותי? האם אני מחכה לאור להגיע? או האם אני רק תקועה. לא יודעת לאן ללכת. רק רצה ורצה. מנסה לברוח. אבל לא משנה לאן אני בורחת. רק חושך בכל מקום. האם אני מחכה לנסיך מהאגדות?. או האם אני רק כלואה לבדי. בלי אף אחד להצלה. אני מהססת. חושבת. פוחדת. מנסה לברוח מהכלוב. אך דפיקות הלב הפועמות שלי רק נשמעות בחדר יותר ויותר. והחושך רק נהיה קר יותר ויותר. החלל הקר. דומם. שקט. וחשוך. אני לא רואה כלום. אבל אני ממשיכה לרוץ. מפוחדת. רק רוצה למצוא את האור. אני רצה ורצה. אל שום מקום. כפות רגליי נעצרות. אני רק נועצת מבט בחלל הריק. 'מה אני עושה?' אני חושבת. מרגישה כאילו הדמעות עומדות לפרוץ מעיניי במהירות. אבל שום דבר לא יוצא. 'מי אני?' אני חושבת. ממשיכה לנעוץ מבט בחלל הריק והחשוך. בעיניים לבנות. 'למה…הדמעות…' חשבתי. כל כך רציתי לבכות. אבל שום דבר לא יצא. הכול נשמר בפנים. כל הכאב. והעצב. שאף פעם לא ידעתי עליו. עד שהדמעות לא יצאו. כל הכאב והעצב הזה לעולם לא יתגלה. אני לעולם לא ידע שאני עצובה. או מלאת כאב. עד שהדמעות האלה יצאו. 'אני מרגישה חלולה.' עד שהדמעות האלה יצאו. אני לא אדע. אני לא ארגיש כלום. בתוכי יש כל כך המון עצב וכאב. אבל המוח והלב שלי לא ידועים על כלום. הכאב בתוכי נשאר בפנים. כי הדמעות לא יוצאות. כי אני לא מרגישה כלום. אני לא מרגישה את הכאב הזה. או את העצב הזה. 'מי אני?' אני כבר לא יודעת. 'האם אני צריכה לדעת?' אני חושבת. האם אני באמת צריכה לדעת?. אני לא יודעת מי אני. אבל האם אני צריכה לדעת. את התשובה לכאב והעצב שלי אני כבר יודעת. אבל הפחד שלי כולא אותי. אני עצמי לא קולטת. שהעולם סביבי זז. ומשתנה. וממשיך בלעדיי. כשאני כלואה מאחור. דעתי ריקה לגמרי. אני לא שמה לב לכלום. אני רק ממשיכה לקרוא את הסיפורים. את האגדות. את הרגשות בסיפורים. את הזיכרונות בסיפורים. שאני רוצה שיקרו לי. אבל אני פוחדת. הבועה שלי. 'מי את?' אני לא יודעת. אבל. האם אני צריכה לדעת?. מי שאני זו אני. אני בונה את עצמי קצת בכל שנייה ובכל זיכרון. בכל פעילות. בכל מחשבה. מי שאני זו מי שאני בונה מעצמי. זה מה שהדעה שלי אמרה לי. אני. כולאת את עצמי. ואיבדתי את המפתח. אבל רק אם אחשוב. אוכל להשתמש או בכוח שלי או במוח שלי כדי להשתחרר מהכלא שהצבתי לעצמי. אוכל לפוצץ את הבועה. אבל לפני זה. אני צריכה שהדמעות יצאו. שאוכל להבין. למה אני מלאת עצב וכאב. ומה הסיבה שלי לצאת מהבועה שיצרתי לעצמי. רק אז אוכל לשכנע את עצמי להמשיך הלאה. בלי לוותר. אני מקווה. שיום אחד. הבועה תתפוצץ. והדמעות יצאו. ויחד איתן. העצב והכאב. 'מי אני'. מי אני זו מי שאני. 'מה אני רוצה לעשות'. את זה אני אחליט בעצמי. 'לאן את הולכת'. לאן שאני אבחר. 'מה את בוחרת'. מה שאני רוצה. 'מה את רוצה לעשות'. מה שאני אוהבת. 'איך תצאי מהבועה של עצמך'. אני אברר איכשהו. כי. החיים שלי הם בידיים של מי שאני מחליטה שהם יהיו. ואני מחליטה שהם לא יהיו בידיים של אלוהים. או אל. או לא יודעת מה. אלה בידיים שלי.
אני היא מי שאני. וזו התשובה שלי. האור עדיין לא הגיע. אבל החושך מתבהר לאט לאט. החושך משתנה. בקצב איטי. אבל הוא משתנה.