מכוח התפילה – חלק א'

אני בעצמי אינני אדם מאמין. לא גדלתי בבית של אנשים מאמינים. אני בן אדם חילוני, שמאמין שהדברים היחידים שמסתכלים עליו מלמעלה הם בטלג'וז, ווגה ועוד שלל כוכבים ופלנטות אחרות, ואולי גם איזה חייזר או שניים. לא חונכתי להודות לאל כל יכול שברא אותי, על כך שאני קיבלתי את מה שקיבלתי, ולכל מה שהשגתי, אז פשוט התחלתי להודות רק למי שעזר לי, אבל לא למה שהשגתי, כמו כל בן אדם חילוני ממוצע שאני מכיר.
מצאתי את עצמי פעם בחושך, בחדר, בוהה בקיר, ורואה כתמי אור שנוצרים ממנורה. הכל כפול בגלל שהדמעות שיוצאות לי מהעיניים מטשטשות את הכל. אני מבין לבד כמה שהעיניים שלי אדומות. כל כך אדומות הן, שאפשר לחשוב שהן עגבניות, והקשתית החומה שלי היא האדמה בה הן גדלות.
מצאתי את עצמי מתפלל למשהו. משהו לא מוגדר, ללא גוף, ללא זמן, ללא סיבה, ואז הטלפון צלצל והיא דיברה איתי, והכל נשכח מליבי.
עבר זמן מאז, וכבר ידעתי משברים, כאבים אבל גם שמחות, ואושר.
רצה הגורל, או שאולי זה היה בטלג'וז, אותו הזכרתי קודם, ומצאתי את עצמי בפני צרה.
זה קרה ביום הראשון ללימודים של כיתה ה', עם מחנכת חדשה. כמו תמיד, המנהג הקבוע של המורות חייב אותן לשאול מה קרה בחופש הגדול.
אז כן, זה היה חופש גדול מוצלח. אבא סופסוף קנה לי אופניים ולימד אותי לרכב עליהן, אפילו בלי שרכבתי לפני על אופניים בלי גלגלי עזר.
רכבתי עליהם בכל החופש, מרוב הנאה. רציתי לספר את זה לכיתה, שסופסוף גם אני רוכב על אופניים.
הייתי בין האחרונים בתור, ולכן יצא לי לשטוף את האוזניים בדברים שאחרים עשו בחופש הגדול.
אך טס לחו"ל, השני רכב על סוסים, השלישי יצא להפלגה ארוכה, הרביעי טס לאילת, החמישי לכנרת, השישי לטיול שעבר בארבע מדינות שונות באירופה, השביעי למסע ג'יפים באוסטרליה וכך הלאה, ועם כל אחד שמספר, אני מבין כמה עלוב הדבר שאני עצמי עשיתי בחופש הגדול. נכון, אז אולי הצלחתי לרכב בטעות והפלתי את השכנה שאף אחד לא אוהב, אבל זה לא היה מלהיב כמו לראות ג'ירפה אמיתית, בטבע, כמו שאחד מהילדים ראה בטנזניה.
התור שלי הגיע במהירות מחרידה, ולא ידעתי מה לספר להם. רציתי לספר להם שאני כבר מסוגל לרכב על אופניים, אבל מה ייקרה אם הם יחליטו לצחוק עלי? מה אז אני אעשה? אני לא יכול לתת לזה לקרות.
"ואתה, שבתאי?" שאלה המורה החדשה.
קפאתי לרגע, כיוון שלא ידעתי מה לענות לה.
"אני טסתי ל… בלגיה." שיקרתי.
"בלגיה?" שאלה.
"כן, ומשם נסעתי גם להולנד ולצרפת, ואני ואבא שלי עשינו בהולנד טיול אופניים, ואחרי שלושת המדינות האלו גם נסענו צפונה יותר, לגרמניה ודנמרק, ושם יצאנו להפלגה בכל המדינות הסקנדינביות, ואז חזרנו. היה ממש כייף." שיקרתי, בלי להניד עפעף.
שמעתי את הילדים מתלחששים, וידעתי שהמשימה הושלמה.
ידעתי שהכל יהיה בסדר עכשיו, עד שנה הבאה, אבל לא כך היה הדבר.
"באמת היית בכל המקומות האלו בחופש הגדול?" שאל אותו הילד שטס בעצמו לאוסטרליה.
"כן." הנהנתי.
"וואו, ההורים שלי אמרו שגם ככה הטיול לאוסטרליה עלה לנו כל כך הרבה כסף, איך לכם יש הרבה כסף? אתם עשירים?" הוא שאל.
לא ידעתי מה לענות לו, ואני מודה, גם את המילה 'עשיר' אני לא הכרתי בכלל, אז נתתי לאינסטינקטים שלי להנחות אותי.
"כן." עניתי.
"וואו." הוא התפעל.
באותו יום, הוא רצה לשחק איתי בהפסקות בגולות, וזה היה מוזר, כי בדרך כלל אף אחד לא רצה לשחק איתי בגולות. הייתי טוב מידי בהן.
"אם אתם עשירים, למה יש לך גולות כאלו?" הוא שאל אותי.
"בגלל שהפסדתי את הכי טובות שלי." שיקרתי לו שוב, אפילו לא שם לב כבר לכך שאני משקר כל היום.
"אז למה לא קונים לך חדשות?" הוא שאל.
"כי אני עדיין לא הייתי איתם בחנות." עניתי.
הוא פגע בגולה שלי והרחיק אותה מהבור.
רכנתי על הרצפה בשביל לכוון את הגולה שלי.
"אז זה כייף להיות עשיר?" הוא שאל אותי.
השאלות האלו כבר התחילו להימאס עלי מאוד, לאור העובדה שאין לי מושג אפילו מה זה עשיר, אבל כבר לא יכולתי לשאול אותו. זה היה מאוחר מידי.
אחרי יום מאוד מעיק של הרבה שאלות מצד הילד ההוא, חזרתי הביתה.
"אמא, מה זה 'עשיר'?" שאלתי.
"עשיר?" היא שאלה. "איש שיש לו הרבה מאוד כסף."
"ואנחנו עשירים?" שאלתי.
"אנחנו… בממוצע." אמרה אמא שלי, וחייכה לעברי חיוך עקום.
"ומה זה ממוצע?" שאלתי.
"בערך כמו של כולם." היא אמרה.
"וזה טוב?" שאלתי.
"מה קרה בבית הספר שגרם לך לשאול את זה?" שאלתי.
"קראנו סיפור על אנשים עשירים." שיקרתי גם לאמא.
"ולמה לא שאלת את המורה שלך מה זה עשיר?" שאלתי.
לא ידעתי מה לשקר לה.
"לא יודע." אמרתי לה.
העיניים שלה המשיכו להינעץ בי, עד שלבסוף היא חייכה, וחזרה לטגן את השניצלים.
כבר ביום למחרת ילדים הציקו לי בנוגע לכסף שלי. הם תהו למה אני עדיין לא קונה גולות, וידעתי שאני צריך לעשות משהו בנושא.
אבא שלי הלך לישון שנת צהריים, ואמא שלי עבדה במשרד של חברת מחשבים גדולה. בשקט התגנבתי לתיק של אבא, איפה שהארנק שלו, וגנבתי חמישים שקלים.
כתבתי פתק שקרי שאומר שאני אצל חבר, והלכתי ברגל עד הקניון שהיה במרחק של חמישה עשר קילומטרים מהבית שלי.
כל הדרך פחדתי. שאבא או אמא יגלו, שהם יצלצלו לחברים שלי ויידעו שאני לא שם, שאני אאבד את הדרך, שהכסף לא יספיק.
בסופו של דבר, מצאתי את עצמי מול חנות הצעצועים של הקניון, מביט דרך חלון הראווה אל עבר כָּן עליו שקיות שחורות מלאות בגולות צבעוניות.
נטלתי שתיים מהמדף, את אלו שהכי קרצו לי בעין, ושילמתי למוכר.
הוא החזיר לי עודף של שני שקלים.
לא ידעתי מה לעשות איתם. אבא עלול לגלות שזה לא המטבע שלו.
בלית ברירה השארתי אותו אצלי בכיס.
את שתי שקיות הגולות הכנסתי לכיס, והלכתי חזרה הביתה.
כאשר חזרתי הביתה, אבא כבר לא היה שם. הוא כבר הלך לעבודה שלו בפיצוצייה שלו, ואמא בינתיים קראה ספר בכריכה רכה, על הספה הלבנה הקרועה שיש לנו בבית.
אמא לא שאלה איפה הייתי, כנראה קראה את הפתק. אני בינתיים החבאתי את שקיות הגולות בתוך הפאוץ' השחור בו שמרתי את הגולות שלי, מוכנות כבר למחר.