מלאך האבן

"את אמורה להיות מתה"
הוא אמר בשקט, כאילו הוא מדבר אל רוח רפאים
ופוחד שמישהו יגיע ויבריח אותי משם.
"אתה חושב שאני לא יודעת את זה?"
שאלתי אותו בגיחוך והתיישבתי על הכורסה.
"אז, מה את עושה פה?" הוא שאל
בבלבול ובהלה, אך היה עוד משהו,
זאת הייתה תקווה, תקווה קטנה וגזומת כנפיים.
"מלאך האבן" אמרתי לו בהיסח דעת,
כאילו זה הברור מעליו.
"סליחה?" הוא שאל ונראה פשוט, אבוד עצות.
"בא לפה" אמרתי לו ולאחר שניית היסוס הוא נעמד לידי.
"תסתכל מהחלון, מה אתה רואה?"שאלתי אותו.
"אני רואה את הגינה שלנו"הוא מלמל.
"תמשיך" עודדתי אותו.
"אני רואה את היער הגובל בחצרנו" הוא אמר בחוסר ביטחון.
"יופי, עכשיו בא נבחן את הצד השני של החצר טוב?"
שאלתי אות ובחמימות.
"אני רואה את בית הקברות" הוא אמר באיטיות.
"יופי, ומה אתה רואה שם?"שאלתי באופטימיות.
"את הקבר שלך"הוא אמר בדכדוך.
"למה אתה חייב להיות כול כך מדכא?"
שאלתי והתיישבתי על עדן החלון.
"קדימה, תסתכל קצת יותר טוב"עודדתי אותו.
"אני רואה את הפסלים" הוא אמר בעצב.
"אילו פסלים?" דרבנתי אותו.
"יש שם את מריה הקדושה וישו הצלוב ו-"
הוא לא הצליח להגיד את הדברים.
"מלאך אבן"אמרתי במקומו.
אתם מבינים, שורשי משפחתו היו פתלתלים
וארוכים עד אין סוף ולכול אחד אמונתו לכן,
יש כול כך הרבה פסלים.
"ברגע שבכית את עצבך עליו, הוא החליט לרחם עלייך,
ולכן אני פה"אמרתי לו וחייכתי חיוך מרגיע.
"אז, את בחיים?"הוא שאל בזהירות.
"לא, אני מתה לחלוטין" אמרתי לו וחיוכי היה מבין.
"אז, למה את פה?" הוא שאל.
"אני פה בשביל לעזור לך להמשיך בחייך"