מלאך

אני לא בטוחה מה גרם לי לשים לב אליו, אולי אלו היו עיניו אשר בלעו אפילו את האור המועט שפגע בהן, אולי אלו היו רתפיו הרחבות, אשר היו בהחלט מדהימות, אך במחשבה לאחרו אני בטוחה שזו הייתה דווקא העובדה שהזמן התחיל לזוז הרבה יותר לאט כאשר הוא נכנס אל תוך המועדון.
"היי מותק," אני אומרת ומחייכת לעברו, חיוכי חד מספיק בשביל לחתוך עור ועצמות אך הדבר לא עובד עליו, זה מעולם לא עבד על מלאכים."מחפש אותי?" אני מוסיפה כמעט מיד כאשר אני רואה שמבטו לא מרוכז בי אלא בסביבה.
"חשבתי שאולי הזמן שלך על כדור הארץ יועיל לך," הוא מתחיל לומר אך נראה שמשהו תופס את תשומת ליבו שנייה לפני שהוא ממשיך. "אבל מתברר שטעיתי." הוא אומר בסופו של דבר, מבטו עובר על פני המועדון ואני חייבת להודות שאני מבינה למה הוא התכוון.
המועדון הזה היה כל מה שתמיד הייתי, הוא היה נועז, מעט מופקר מידי ואבל בעיקר הוא היה אפל ומלא סודות.
אני מניחה שהם חשבו שאם אגיע לפה הכל אשתנה, שאני אחזור להיות מי שהייתי פעם, בתחילת העולם, כאשר הכל היה הרבה יותר פשוט.
אני מניחה שהתוכנית שלהם גם הייתה מצליחה, הבעיה היחידה היא שהם שכחו שהעולם הזה הוא כבר לא מה שהוא היה, הוא הרבה יותר מושחת וצמא דם, וזה בדיוק מה שהייתי צריכה אחרי הרבה יותר מידי עידנים בגיהנום לו קראתי בית.
"זאת לא אשמתי שלא ביקרתם פה כבר עידנים," אני אומרת בחיוך ומניחה כוס ויסקי על השולחן מולו."וזה רחוק מלהיות הכל, אתה צריך לבדוק את הקומה התחתונה." אני אומרת ומצביע על עבר המדרגות, אך הוא לאי ורד לשם, הוא רק נאנח ולוקח את הכוס לידו, אני יודעת שהוא לא עומד לשתות, אך עצם העובדה שהוא חושב על זה, גורמת לי להבין עד כמה הדברים למעלה באמת גרועים.
"למה אתה פה?" אני שואלת בסופו של דבר, אך זה פשוט בשביל לגרום לו לסיים את הביקור שלו ולתת למסיבה שלי להתחיל.
"בגלל שאת צריכה לחזור." הוא אומר בסופו של דבר ומניח את הכוס בחזרה על השולחן מולו, וכאשר הוא מרים אליי את מבטו אני רואה שלא נשאר לו הרבה זמן לפני שהוא ייאלץ לחזור, תחפושת בן האנוש שלו מתחילה להתפרק.
"לחזור לאין?" אני שואלת כאילו בתמימות, אך אני פשוט מושכת זמן, אני יודעת שהם לא יתנו לי לחזור אל מקומי המקורי, הם ינעלו אותי שוב בגיהנום רק שהפעם הם יזכרו להסתיר את המפתח.
"באמת לוציפר," הוא מביט ישירות אל תוך עיני ומחזיק בידי, רואים שלא התראנו כבר הרבה יותר מידי זמן משום שהוא חושב שהקרבה המטופשת שלו עדיין משפיעה עליי."את יודעת שאת לא יכולה להישאר פה." אני חייבת להודות שהוא בהחלט היה נאה, אך רק במונחי בני אנוש, במונחי מלאכים, מעולם לא היה ולא יהיה מלאך יפה כמוני.
"למה לא?" אני שואלת וקמה ממקומי, צעדי קלילים ואני יודעת הינה אנוכית וחמדנית, בדיוק כפי שהאל תמיד אהב לומר שאני, אך זו לא אשמתי שאני לא רוצה לחזור לגיהנום, איש לא רוצה לחזור לשם.
"בגלל שהשארת את הגיהנום ללא השגחה ולא יקח לשדים עוד זמן רב להבין את זה." הוא אומר, הבעת פניו מאוכזבת, אני מניחה שהוא באמת קיווה שכמה חודשים בין בני האנוש יגרום לי להיות היגיונית יותר, והוא צדק, הבעיה היא שיש לנו היגיון שונה מאוד.
פניו כבר ממש מתחילות להתקלף ואני יודעת שבמקרה הכי טוב יש לו דקה או שתיים לפני שהוא יצטרף לחזור, זה מגוחך הדרך בה אלוהים רודה במלאכים שלו לא נותן לאיש מהם להיעלם ליותר ממספר דקות, פוחד שהם יגלו בדיוק כמוני שלעולם יש יותר להציע מאשר ציות עיוור.
"אתה צודק," אני אומרת ומסתובבת בשביל לחייך לעברו שנייה לפני שהוא נעלם בחזרה אל המקום שלא אחזור אליו עוד לעולם."אז אולי כדי שאתה תלך לדרוש את המקום שמתאים לך."