מלחמת לבנון השלישית
לבנון השלישית. מכל המלחמות שהיו פה, מכל הזוועות שעברו עליינו, מכל המכות האיומות שבקושי שרדנו,- זו הייתה הגרועה מכל.
ההתדרדרות הרצינית התחילה דווקה קצת אחרי ש"אבו- רמוחה" חוסל, והחזבלה הודיעו על כניעה. כולם היו בטוחים שהכל הסתדר,- שהסכנה מאחוריינו. אבל הגרוע מכל עוד היה עתיד לבוא. ההפצצות החדשות התחילו ממש באמצע נאום הניצחון של ראש הממשלה. כל העם היה מאוחד בצפיה בטלוויזיה, ולכן הבלבול הכה בנו כל כך מהר. כשיונית לוי הודיע בדרמטיות על נפילת הפצצה הראשונה,- שנחתה בחוף הים ליד נהריה, כולם ידעו על זה מיד.
הראשונה הרגה איש אחד בודד, שבדיוק חזר הביתה אחרי 12 שנות גלות, וטייל לבד על החוף- עמוס במחשבות.
השניה, שבאה כמה דקות לאחר-מכן, נחתה באיזה שדה יבש, ושרפה הכל. איזה שתיים שלוש דקות אחר-כך באה השלישית, ואחרי הם כבר זרמו כמו מיים במקלחת איומה.
וכמו עובש על קירות לחים, צצו מיד שאלות בכל מקום. תוך שעה או שעתיים דובר צה"ל הודיע שעל פי שרידי הפצצה שנחתה בחוף הים, אלה לא החיזבלה, ולא צבא לבנון שירו עליינו. בדיקה מעמיקה יותר הוכיחה שאלה גם לא היו הסורים, ולא האירנים, ולא שום כח או אויב שהיו מוכרים לנו עד כו. כל חובבי הקונספירציות מיד נדלקו על העניין, והסתובבו ברחובות מלא דיבורים על חייזרים ועל תחבולות של הממשלה וכל מני דברים כאלה.
רעיון אחד שהופץ, ונהיה מאוד פופולארי, היה שאלה חיילים שלנו שחשבנו שמתו בלבנון, אבל למעשה נשארו בחיים, והם אלה שמפציצים אותנו מאיזושהי סיבה…
אבל יהיו האויבים החדשים אשר יהיו, דבר אחד היה ברור לכולם.- אנחנו מופגזים. ואנחנו מופגזים הרבה יותר בכח, והרבה יותר באכזריות מאי-פעם.
זה מדהים איך שהכל קרה כל כך מהר. יום אחד יש לנו צבא, וממשלה, ומבנה חברתי יציב, ויום יומיים אחרי זה שוררת אנדרמלוסיה מוחלטת בכל מקום.
פלישה יבשתית הגיעה מהכיוון הכללי של דרום לבנון, וטנקים כהים ואטומים, שנראו כמו חורים שחורים שעוצבו לצורת כלי לחימה, הטילו טרור ואיימה בכל מקום. חיילים רגליים לא יצאו מהם, ולא נראו מעולם. רק ברזל שחור חלק, ואש תופת איומה, שנפלטה מקניי ירי אפלים…
אי סדר וחוסר ידיעה הפכו לכללי המשחק. אנחנו פה במצפה הילה נותקנו מכל אמצאי התקשורת כבר ביום השני לפלישה יבשתית, והמידע הפך ממשהו פשוט וזמין שזורם בכל כאבל ומבצבץ מכל מכשיר, למצרך נדיר ויקר ביותר. הפאלפונים והטלפונים נוטרלו, הטלוויזיה הראתה רק שלג, והרדיו השתתק לחלוטין…
אני צל. תמיד היו צללים.- מאז שהשמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב. ומאז שהבן-אדם הראשון קם על שתי רגליים, אנחנו, הצללים, הולכים איתכם לכל מקום… כשבן-אדם נמצא לבדו, הוא צריך את הצל שלו, ואין זמן שבו אנשים יותר זקוקים לצל שלהם, מאשר זמן מלחמה… אני לא יודע עד לאן הטנקים השחורים וההפצצות הגיעו. אנחנו סגורים פה בחדר הקטן הזה כבר שלוש ימים, ובפעם האחרונה ששמענו עדכון מהמפקדה הצבאית שהוקמה במזכירות של המצפה, כוחות האויב בדיוק עברו את תל-אביב.- הורגים כל אדם שנקרה על דרכם, מוחקים בדרך כל קיר וכל חומה, ומבעירים באש את כל השדות והיערות…
אנחנו פה כבר שלוש ימים, והמצב רק מתדרדר ומתדרדר.- אורי היה בין האחרונים מתושבי המצפה שהתעקשו להשאר בבית. הוא נשאר גם כשאנשים החלו לברוח ליער, וגם כשהבתים של השכנים הפכו לאבק. הוא נשאר עם הצבעים והעפרונות שלו- לצייר ולכתוב על הקירות, כשבחוץ הפגזים הרסו את כל מה שנשאר… רק שהקיר האחרון שלו נפל, הוא לקח אותי, והתחיל סוף סוף לברוח.
אני זוכר איך רצנו כמו מטורפים, בין העציצים של אימא שעלו בלהבות, ובין פלוגות של חיילים במדים שרצו בשיירות על מדרכות ילדותנו המתפוררות.
הוא ניסה שלא להסתכל לצדדים, אבל הוא היה חייב להתחמק מרסיסי הברזל שעפו באוויר, וממפלצות הברזל השחורות, שפרקו את המצפה לחתיחות.
אני זוכר תמונות מקוטעות מהריצה הזאת שרצנו לפני שלוש ימים.- תמונות שנקלטו בחטף.- גופות של חברים ומכרים מוטלות ברחוב, ופנסי תאורה עקומים.- מתרסקים מפעם לפעם על הכביש, כמו עצי סקויה שנקרתו. חיילים מסתתרים מאחורי פח אשפה הפוך, עם כתובת ישנה- "משפחת שנהר", בצבעי גועש מתפוררים. אני זוכר קירות נופלים, עצים בוהרים, ילדים וחתולים עזובים נמלטים בבהלה, אישה בהריון, עם מכנסיים מוחתמות בדם, מדעדעת כהוזה בבאלגן, וממררת בבכי.- מותירה אחריה עקבות רטובות, שמייד מתפוגגות חזרה אל הכאוס…
הרעיון של אורי היה להגיע אל המפקדה שהוקמה במזכירות, ולהצתרף ללוחמת הפרטיזנים ביערות. אבל לא הגענו לשם. בדרך הסתתרנו פה לרגע, כשטנק חלף על פנינו, ובדממת הפחד, כשהברזל השחור חסם לרגע את אלומת האור, והחדר הקטן החשיך, אני נעלמתי לשניה קלה, ואורי שמע נשימות חלשות אך כבדות מאחרויו. כשהוא הסתובב וראה שזאת מריים, ידעתי שאל המפקדה כבר לא נגיע.
היא גססה, ובקושי יכלה לדבר. אבל הוא הסתפק בזה. הוא הסתפק ממה שנשאר מהנשימות החלשות שלה, כשכל העולם שבו גדלנו, התפרק מסביבנו…
מאז עברו כאמור, שלוש ימים. את החלון סגרנו כדאי להסתתר, וריח הגופה הפך לבלתי נסבל. אני והצל של מריים מנהלים את העניינים. כי אורי עצמו כבר לא ממש מתפקד.- כשהנשימות של מריים פסקו, הוא עבר להסתפק בסגלגלות של השפתיים שלה, וכשהפנים שלה החווירו, הוא עבר להסתפק בקצוות הבהירות של השיער שלה…
עכשיו הוא יושב ונשען על הקיר.- מוטל כאילו שהמשקל שלו כבר לא שייך לו, ועיניו בוהות בגופה המצחינה.
הצל של מריים משקה אותו בשארית המיים שנותרו. אוכל כבר אין מזמן, וכל מה ששורד פה עכשיו, מתקיים אך ורק ממיים.- אך ורק בסיס ניטראלי. בלי שום טעם או מרקם…
"נגמרו המיים" אומרת לי הצל של מריים, ומראה את הבקבוק הריק. צריך לצאת החוצה ולהשיג עוד.- זה ברור ומובן לשתיינו. אבל גם ברור ומובן לחלוטין שזאת משימת התאבדות. לצערי, זוהיא הברירה היחידה שנותרה.
אני נפרד לשלום מהצל של מריים, מבטיח לה שאעשה הכל בשביל להשיג עוד קצת מיים, ויוצא החוצה.- בפעם הראשונה בלי אורי.
ובחוץ, לא נותר כלום. לא כבישים, ולא מדרכות, לא מבנים, ולא קירות. המבנה שממנו יצאתי הוא האחרון שעוד נשאר עומד. מלבדו יש רק שממה שטוחה, שקולות פגזים ויריות עוד מהדהדים בה.- צללים של מלחמה. כל מה שנשאר זה רק צללים.- כמוני. אין אש, כי אין לה יותר מה לשרוף, ואין פצצות, כי אין להם יותר מה לפוצץ. רק קולות התופת לבדם מוסיפים להדהד, ולהשליט את שלטון האימים שלהם בתוך הכלום שנשאר.
צל של חייל מתקרב בצעדים מהירים וביציבה קפופה. קנה רובהו החד מימדי דרוך לקראת האויב השחור שאיננו. "הי" אני פונה אליו.- "אני מחפש מיים". הצל במדים עוצר, ומביט בי בלגלוג. "מיים? מה פתאום מיים?" יש עוד קצת אדים שנשארו עם אתה רוצה, אבל מיים אין. "למה?- נותקו כבר כל צינורות האספקה?" אני שואל באכזבה, ומסביר,- "הסתתרתי עכשיו כמה ימים. אני לא מעודכן". "אה.- כן. נגמרו המיים. נגמר הכל", מסביר לי הצל של החייל.- "הכאוס הגיע לכל מקום.- הוא עבר את איילת והמשיך הלאה. אני מחפש שורדים מהפרטיזנים שברחו ליער, אבל לא באמת נראה לי שאני ימצא מישהו חי". הוא מצביע אל מאחורי גבי, ואני מסתובב ורואה על מה הוא מדבר.
הצל של החייל צדק.- נגמרו המיים. היער שמסביב למצפה הוא הדבר האחרון שנשאר, ועכשיו גם הוא עולה בלהבות. הנחל עצמו, עולה השמיימה באדים מבהילים.- מופע איימים מחריד, שגורם לי לאבד את תקוותי האחרונה.
לא.- לא נשארו עוד שורדים ביערות. לא נשארו עוד מיים. לא נותר עוד כלום…
בעודי חושב מחשבות אלה, פיצוץ עז מרעיד את האוויר מאחורי, והקיר האחרון מתמותת.- חושף את הגופות החיוורות של אורי ומריים.- שמייד מתפוגגים להם אל מחוץ לקיום.
הצל של מריים מביטה בי במבט ריק.- מבט חסר כל תוכן, משמעות, או נפח.- מבט של צל.
"זה העולם עכשיו" אני חושב לעצמי, ומשתדל לעכל את העניין. "עולם של צללים. נותרו רק שאריות… שאריות של כלום…"
תגובות (3)
0_0 תודה לאל שהוא רק סיפור.. כמו חלום בלהות!
לפעמים זה לא רחוק מהמציאות אחי…
אחי,יום אחד זה יקרה.(ישנן נבואות בתנ"ך למלחמה בארץ.אם אתה מאמין בהם,אתה יכול לדעת שזה יקרה)אך הבה נקווה שדבר כזה לא יקרה לעולם.וחוץ מזה,יש לך כתיבה מדהימה!