ממש כמו בגן עדן
הכל נראה כל כך זוהר מכאן, השמיים מכוסים בלובן והתכלת מפוזר סביבן, ממש כמו בגן עדן.
אני מסוגל לראות כמעט הכל, בצורה יוצאת דופן. שבילים שבורים, אבנים כמעט מתפוררים, ציפורים נודדות, לארצות חמות. אני מתהלך, בשבילים, לא מביט אפילו סביב כי יודע שכעת, האביב נגמר.
תמיד רוצה לנדוד, למקומות. כאלו שירחיקו, את הקור הנורא, מרגליי, מפניי, ומידיי. האביב תם, כך גם החורף הקיץ והסתיו. לפעמיים זה נדמה, רק נדמה, שהכל מתערבב ביחד. מרגיש קור, אחר כך חום, ואז זה באמצע, כאילו עלים נושרים בתוכי, ממש כמו בסתיו.
והכל נראה כל כך מבריק מכאן, כאילו שום לכלוך אינו עוטף את אדמתי, מולדתי. נקי, מבריק, ממש כמו בגן עדן.
פעם היא אמרה לי שבגן עדן, אין את כל זה. אין את כל מה שאני מרגיש. החמלה, הדאגה, הסליחה, הרצון לעזור, לתת. אין. יש רק, אותך. לבן, כנפיים עוטפות אותך, כמו אמא שמחבקת, כשרע, ואפילו כשטוב. יש, שבילים ושבילים ושבילים, שמובילות לאותו המקום. אין אבנים שבורים, או ציפורים שנודדות, לארצות חמות. יש, נדנדות, כדי להתנדנד בהן, כשמרגישים געגוע, לבני המשפחה. כשרוצים לחזור, לפני האדמה. נדנדות, שמניעות את עצמן, ממש כאילו זאת טכנולוגיה מתקדמת, שאף אחד עוד לא המציא, משהו שנמצא רק, שם. בגן עדן.
מהיכן היא יודעת את כל זה, שאלתי את עצמי. אחר כך כבר הבנתי, כיצד היא יודעת, מה יש, שם. בגן עדן.
והיא צדקה, הכל נראה כל כך זוהר, ומבריק מכאן. כשאני מרגיש געגוע, אני מתנדנד, בנדנדה שמבחינתי, היא הנדנדה השכונתית, רחוב הלומינוס 5\12, הבית שלי, השכונה. הנדנדה. זאת שלרגע, משיבה לחיקי את משפחתי. את אמי, את אבי, את אחיי ואחיותיי.
אך, אנני דואג. כי אני יודע, שהיא צדקה. שבגן עדן, הכנפיים האלו, תמיד יעטפו אותי.
תמיד.
תמיד.
אני יודע.
גן עדן.
כל כך זוהר, ומבריק כאן.
תגובות (0)