מנגינה מלטפת.

ידיו העדינות נוגעות במיתרי הגיטרה,
הפוני השחור מסתיר את עיניו.
אך אני מרגישה שהוא מסתכל עליי,
מנסה לרמז משהו בעיניו המוסתרות.
הוא ממשיך לנגן בדייקנות,
ומיתרי הגיטרה משמיעים מנגינה נעימה,
מנגינה מלטפת.
אני מאזינה למנגינה היפה,
הכובשת את לבי.
אני מרגישה פרפרים בבטן,
אוי איך שהמנגינה משפיעה עליי.
אני משפילה את מבטי מרוב המבוכה,
מסתכלת על שמלתי הירוקה.

הנה אנחנו מחכים לתחנה,
האוטובוס מאחר במעט.
הבן אדם שלידי ממשיך לנגן
ואני ממשיכה לאזן.
אני מתחילה לחשוב במחשבותיי עמוק עמוק,
מנסה להיכנס למוחי.
לעשות חשבון נפש,
כאשר המנגינה מרגיעה את נשמתי.
אני מביטה סביב,
אין אף אחד.
רק אני והוא.
לפתע, אני רואה כובע לידו.
כובע מלא באגורות, מטבעות ושטר אחד בשווי 20 שקל.
אז הוא מקבץ נדבות.
לקחתי את הארנק מכיסי, פתחתי אותו ונתתי לו 10 שקלים.
הוא חייך אליי, אך לא אמר דבר.
"זה בסדר, רק תמשיך לנגן." חייכתי חזרה.

הלילה היה צעיר,
הירח היה מלא.
כוכבים יפים היו על השמיים,
מנצנצים את הרקע.
אני מביטה בשעוני,
תשע בלילה.
לא רציתי שזה ייגמר.
המנגינה האזינה אותי
והרגשתי שבעיותיי נעלמות.
זה היה כמו קסם,
אפשר להגיד.
האוטובוס הגיע.
התאכזבתי בקצת.
הנער המשיך בנגינתו, מסתכל עליי וחוזר למיתרים.