מנגינה

רבקה הייתה הילדה המוזרה ביותר שפגשתי. תמיד היא הייתה מזמזמת מנגינה מפחידה וישנה, ובוהה בחלל הריק בעיניה הבהירות. שיערה הבלונדיני תמיד היה משוך לאחור ובגדיה היו שחורים ורחבים. היו אנשים שאמרו לי שאביה נטש אותה כשהייתה בת שלוש בלבד ושאימה מכורה לאלכוהול. היו גם כאלה שאמרו שהיא עברה תאונה קשה לפני כמה שנים ושזה חירפן לה את הראש לגמרי. אבל האמת היא, שאף אחד לא באמת ידע מה הסיפור שלה.
כל יום, היא הייתה יושבת על הספסל בחצר השכונתית, מזמזמת את המנגינה ובוהה באופק. היא תמיד סיקרנה את כולם, במבטה הנוקב, אך אף אחד לא העז לשאול אותה כלום. גם בכיתה היא לא הייתה מדברת, היא רק הייתה יושבת בצד ומקשקשת תווים במחברות שלה.
יום אחד, כשעברתי ליד הספסל הקבוע שלה, היא לא הייתה שם. מעולם לא קרה שיום אחד היא לא הגיעה לספסל, גם כשהיא הייתה חולה.
הדלקתי את הפלאפון שלי ורצף של הודעות תקע לי אותו. אחרי כמה דקות שכיביתי והדלקתי את הפלאפון שוב, קראתי את כל ההודעות-
וונסה- "איזה קריפית רבקה! כרגע קלטתי אותה הולכת לכיוון הבית קברות ומזמזמת את המנגינה המלחיצה הזאת!! אמאל'ה!"
מייק- "הילדה הזאת תמיד מלחיצה"
תומאס- "טוב שתקו היא פה בקבוצה"
ג'סיקה- "חחח כאילו שהיא קוראת את ההודעות!"
שיחה ארוכה עוד התגלגלה לה, אך זה לא עניין אותי. משום מה, לא יודעת למה, הרגליים שלי לקחו אותי לבית העלמין. ושם, בין כל הקברים, ראיתי את רבקה, עומדת עם וורד ביד. לא רציתי לומר משהו, אבל לא יכולתי להתאפק.
"רבקה!" צעקתי. רבקה נבהלה ונסוגה אחורנית.
"מה את עושה פה?!" היא צעקה ונדמה היה שזו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אותה מדברת. פניה היו אדומות ורטובות, היא בכתה. רבקה החלה לזמזם במהירות את המנגינה שלה ופרצה בבכי גדול. הסתכלתי על הקבר-
"מדלן סיאן, אם ואחות נהדרת, נזכור אותך לנצח בליבנו"
"אמא שלך?" שאלתי. היא הנהנה. הסתכלתי על התמונה, הן באמת היו דומות.
"אני מצטערת. אני בטוחה שהיא באמת הייתה נהדרת" אמרתי והמשכתי להביט בתמונה שעל הקבר. הדמעות לא הפסיקו לזלוג מפניה של רבקה. היא שוב התחילה לזמזם את המנגינה ההיא.
"הי, אממ, אני יודעת שזה קצת לא מנומס, אבל… מה זו המנגינה הזו שאת תמיד מזמזמת?" הרגשתי טיפשה שאמרתי את זה.
רבקה ניגבה את הדמעות ואמרה בקול חנוק ורועד-
"אמא שלי תמיד הייתה מזמזמת לי את זה. ו… וכשהיא התחילה לחלות הייתי מזמזמת לי את זה כדי להירגע"
הרגשתי רע עם עצמי. תמיד חשבתי שהיא זמזמה את זה כי היא מוזרה. חבל שלא שאלתי אותה אז.
"במה היא חלתה?" שאלתי והרגשתי עוד יותר מטומטמת.
"סרטן ריאות" היא ענתה.
"מצטערת. לפעמים אני ממש חסרת טקט" אמרתי וחייכתי קלות. היא חייכה גם.
"לפני שהיא מתה… היא אמרה לי שהיא תמיד איתי, בלב. שאני אמשיך בחיים שלי ואשכח שהיא מתה, כי היא לא, ושחלק ממנה עדיין חי בי. אמרתי לה שאני לא אצליח והיא אמרה לי שהיא אוהבת אותי וסומכת עלי…"
"ומה קרה אז?" שאלתי.
"ואז צחקנו כמה שזה קיטשי" היא אמרה וחייכה אל הקבר.
"ואז היא מתה" אמרה ודמעה נוספת זלגה על לחיה.
לא אמרתי יותר כלום, רק חיבקתי אותה חזק ולחשתי לה באוזן-
"יהיה בסדר". היא חייכה.
"עכשיו בואי " אמרתי לה.
"לאן?" היא שאלה.
"להמשיך הלאה".