מסובכים יותר ממה שהייתי רוצה

אני מודה, את היית אהבת חיי.
הייתה תקופה בה היית הסיבה היחידה לעובדה שליבי עוד פועם.
והאמת שכרגע, אני לא יכול אלא לחשוב כמה מטומטם הייתי.
כול כך מטומטם שנתתי לעצמי ליפול לרגלייך.
ליפול לאותם חיוכים מסנוורים וקריצות מתוקות.
אני חושב שהייתי שלך מהמבט הראשון, אך את לא היית מוכנה להסתפק בכך.
הייתי צריך להיות כול-כך מאוהב בך, עד שהייתי עיוור לכול השאר.
את לא עצרת עד שכמעט והיה מאחור מידי, נכון?
את רצית הכול ולא היית מוכנה להסתפק בפחות מזה,
לא יכולתי לערער על שום דבר שאמרת, או חשבת, אני היית שלך, אבל את לא באמת רצית אותי.
אהבת את תשומת הלב, ואת האכפתיות, אהבת את זה שלראשונה בחיים היית מרכז העניינים של משהו.
אבל אחרי זמן מה נמאס לך ממני, אני מניח שמצאת מישהו אחר שיהפוך אותך לשמש שלו, מישהו טוב יותר ממני, מישהו שאוהב בצורה עיוורת יותר ממני.
אני מניח שזה היה לטובה, אז נכון בהתחלה לא הבנתי למה עשית את זה, למה הרסת את חיי כך, אך מאוחר יותר, הבנתי שזכיתי בחיי חזרה, או לפחות בחלק ההוא שלא הצלחתי להרוס.
ואם כי היה קשה, הצלחתי לסדר אותם מעט, לא בצורה מוצלחת, אבל אלא החיים, מעט מבולגנים מעט, מסובכים יותר ממה שהייתי רוצה, אבל זה מה שיש.