מעבר לחומה

היא עמדה שם, כשידיה אוחזות בראשה בחוזקה על מנת לא לחשוב על דבר. העצבות ששררה בראשה עמדה להתפרץ בכל רגע ומחשבות עזות צצו במוחה. היא רק רצתה לצעוק, לשחרר את הכאב ואת הדיכאון המתחוללים בתוכה ולהגיע למקום שבו תוכל להתרחק מהכל.
היא הורידה באיטיות את ידיה מראשה והביטה סביב. הביטה במקום הזה, שאינה מכירה.
גשם ירד באזור הקפוא. אף לא קרן אור אחת נראתה באופק ואילו הברקים הצליחו להאיר מעט את השמיים השחורים והקודרים. עננים אפורים וגדולים ניצבו בשמיים מכל עבר כשהם משתלטים על כל שטחם.
כשהיא הביטה מטה, היא הבחינה שהדשא האפור מנסה לגדול ולצמוח מחדש, לאחר אותה שריפה שהרסה אותו. ניחוחותיו של הטבע ניסו לחזור שוב אל האוויר בין עשביו הקטנים באדמה הבוצית והרטובה.
היה ניתן לשמוע את פעימות ליבה החזקות ואת נשימתה הכבדה יחד עם הרעמים שנשמעו באוויר.
הסתובבה הגברת בשדה הקודר, בניסיון למצוא את מקומה ולהבין לאן הגיעה.
קול עדין וענוג נשמע מאחורי הגברת העצובה והמדוכאת. זה היה צחקוק עז של ילדה קטנה.
היא חשבה לתומה שעליה לחפש את בעלת הצחוק כדי להבין היכן היא נמצאת.
גשם חזק מלווה בברקים בוהקים ובהירים המשיך לרדת והגברת עקבה אחרי הקול, עד שמצאה את הילדה הקטנה המצחקקת עם חיוך רחב על פניה.
רק אורם של הברקים הצליח להראות לגברת מיהי הילדה שמחייכת מולה. היה לה שיער אשר מגיע עד לעורפה ופוני קטן שנרטבו עקב הגשם הסוער.
השתיים הביטו זו בזו במשך כמה שניות. הילדה המשיכה לחייך ואילו הגברת הביטה בה במבט עצוב ומבולבל.
"מי את?", שאלה הגברת אך לא קיבלה תשובה והילדה המשיכה לחייך לעברה.
"הלכת לאיבוד?", ניסתה הגברת לפנות אליה שוב והילדה החלה להתקדם בצעדים חלושים וקלים אליה, אך כשזו התקדמה אליה גם כן, הילדה החלה לרוץ במהירות וצחוקה נשמע מרחוק.
"חכי, לאן את הולכת?", קראה הגברת ורצה בעקבות הילדה הקטנה בשנית, אך לא הבחינה בשלולית בוץ שעמדה בדרכה. הגברת החליקה ונפלה לתוך השלולית.
הגשם המשיך לרדת בזמן שהיא התאוששה וצחוקה של הילדה הקטנה שוב נשמע מהדהד באוויר.
היא התרוממה בזהירות מן האדמה, כשבגדיה מלאים בבוץ ולאחר שניקתה אותם, הבחינה הגברת בחומה גדולה, שגובהה כגובהו של מגדלור, המורכבת ממאות לבנים אדומות ולבנות הניצבת מולה. הגברת ניסתה לאתר את מקור צחוקה של הילדה, עד שהבחינה שהוא בוקע מצידה השני של החומה.
"איך הצלחת להגיע לצד השני?", שאלה הגברת את הילדה בבלבול וזו לא ענתה לה והמשיכה לצחוק.
הגברת החליטה לטפס על החומה כדי לבדוק האם היא בסדר, אך לא הצליחה עקב גובה החומה והלבנים החלקלקות.
הגברת נשענה על החומה וניסתה למצוא פתרון כדי להגיע אל צידה השני. היא חשבה מעט עד שהבחינה בלבנה שהייתה זרוקה על הדשא האפור לצד החומה. היא הרימה את הלבנה ובעזרתה, החלה לשבור את החומה.
לאחר כמה רגעים, נוצר פער בין כמה לבנים בחומה. כשהגברת עברה דרך הפער, היא הביטה במראה העומד לנגד עיניה וליבה החסיר פעימה.
מעבר לחומה, האזור היה שונה לגמרי. ללא גשם, ענני הסופה נעלמו והשמיים הכחולים בהקו לצד קרני השמש הזהובות שהסתתרו מאחורי כמה עננים צמריריים ולבנים. כשהגברת דרכה על הדשא, היא הבחינה בגבעוליו הירוקים והגבוהים ובפרחים הפורחים עליהם בשלל צבעים.
הגברת הייתה מבולבלת יותר מאשר הייתה קודם. בעודה מביטה סביב, נשמע שוב קולה של הילדה הקטנה.
"למה את לא מחייכת?", שאלה הילדה עם חיוך קטן על פניה.
הגברת התקרבה אליה והתכופפה לעברה, "זה קצת מסובך", חייכה עד שלפתע נשמע רעש גדול מאחורי הגברת. היא הסתובבה אל החומה והבחינה שהיא מתחילה לקרוס.
צידה האחר של החומה השתנה. מזג האוויר הקודר והדשא האפור שינו את צבעם כצבע האזור שבו שהו שתי הבנות.
"מה קרה כאן?", שאלה הגברת בבלבול.
הילדה התקרבה אליה באטיות ואמרה לה, "הצלחת להרוס את החומה".
"אני?, אבל איך?", שאלה הגברת בהיסוס.
"עשית את הדבר היחיד שהיית צריכה לעשות. פשוט חייכת"..