מעיל, מגבעת ושיער שחור.

היא פשוט הילכה ביניהם,
זרה, בין אנשים שמכירים מאז,
מאז שהעולם החל להסתובב סביב השמש.
הייתה על ראשה מגבעת,
מהישנות הללו,
אלה שתמיד מדמיינים כאשר חושבים על קברנים.
אתם יודעים, מהסוג השחור והמיושן הזה.
היא לבשה מן מעיל ארוך כזה, די מיושן.
המגבעת, אשר הייתה מעט גדולה לראשה
נפלה אל עיניה והסתירה אותן כמעט לחלוטין.
אך נראה כי גם כך ידע את דרכה.
היא פשוט עברה על פני אנשים,
והדבר היחיד שהם ראו,
הוא מעיל גשם מיושן, מגבעת ושיער שחור.
נראה כי אפילו אלו שהסתכלו לה על הפנים לא הצליחו לזכור אותן.
נראה כי הן פשוט נעלמות מן הזיכרון ברגע שמפסיקים להסתכל עליהן.
לאיש לא היה מושג לאין מועדות פניה,
נראה כי איש גם מעולם עוד לא ראה אותה במקום הזה,
למרות שהיא מכירה את הרחובות כאילו היא גדלה בהן.
ויש סיכוי שכך היה.
הרי, לאנשים לא באמת אכפת מפרצופים מתחלפים,
הם הרי מגיעים ועוזבים, אין צורך ללמוד את שמותיהם
או מראם
זוכרים רק את אלו שרוצים להיזכר.
בדיוק כמו אותה נערה, באותו היום.