מעשה בשמונה בלונים

אני נכנסת לחדר שלי וחיוך קל עולה בשפתיי כאשר אני מבחינה בשמונה בלוני הליום ניבטים אלי. אני עומדת מספר שניות קפואה במקום ומסתכלת עליהם, כאילו מחכה להסבר מה הוא פשר העניין.
שמונה בלונים שונים, שחמישה מהם פשוטים יותר ועגולים, והשלושה האחרים, מעוטרים ומקושטים בכתוביות וצורות. שמונת הבלונים חזקים ומלאים באוויר, מפוזרים בחדר ונעים ממקום למקום בעזרת הרוח הנושבת בחוץ וחודרת דרך החלון.
אני מביטה בהם וצוחקת כשאני נזכרת בעברי, בתור ילדה, מפחדת מאותם הבלונים שהייתי בטוחה כי הרוח נפחה בהם רוח חיים, ולכן אני קושרת את כולם יחדיו לכסא.
אני יושבת במיטה שלי וצופה בהם – רואה כיצד הם רוצים להשתחרר מהכסא וליהנות מהחיים שלהם, שגם ככה לא ארוכים. אך אני, שנזכרת איך בעברי הייתי מתעוררת כשמעליי בלון המנסה להעיר אותי משנתי, השארתי אותם באותה הצורה.
התעוררתי בבוקר כשאין מעלי אף בלון, וגם לא לידי, והבטתי בהם – בבלונים הכבולים לכיסא. אפשר לראות איך בן לילה, חלקם כבר עוד שניה מאבדים את מהותם. והנה לו, הבלון הראשון שנכנע. הוא נוחת ארצה ומאבד את יכולתו להיות כמו חבריו – דבוק לתקרה. אני מביטה בו וחשה צביטה קלה בלב, אבל מרגיעה את עצמי כשאני אומרת לעצמי שזה רק בלון.
אני נזכרת בעברי, איך הבלונים היו משוחררים ונעו בחופשיות, ואילו עכשיו, אני עושה להם עוול בכך שהם נותרו שבעה בזמן שאחד מהם, שעדיין כבול אליהם, כבר לא באמת איתם.
חולף לו יום נוסף ועוד שניים בקושי מגיעים לקצוות חבריהם. אני מבחינה איך האוויר פוחת בכל אחד מהם, גם באלה המקושטים, ואני מתחילה לחוש צער. אחרי הכל, אלה רק בלונים. ותפקידם העיקרי הוא לשמח אותי. אז מדוע לכבול אותם כך?
אני מתירה את הקשר ומפרידה בין הבלונים. עכשיו כל אחד מהם חופשי.
אך למרבה הצער, אף אחד מהם לא נע. כבר חמישה מהם נוחתים ארצה ואני נותרת עם שלושה בלונים חלשים וריקים שזמנם אוזל.
ואז אני חושבת לעצמי כמה מסכנים הם. הרי מטרתם היא לשמח אנשים שגם ככה שופטים אותם לפי המראה שלהם. ואותם האנשים, חורצים אותם למוות ושואפים את אווירם למטרות שעשוע בלבד. אני מנידה את ראשי ומנפחת את אותם הבלונים שקרסו.
והנה, הם מתחילים להתנפח ולחזור לחיים. כמובן לא כמו שהחלו דרכם, אך הרבה יותר טוב ממצבם הקודם.
"סליחה" אני לוחשת בעדינות ומוודאת שאין איש שמבחין בי. הרי זה די מוזר לראות ילדה מדברת אל בלונים.
ואז, אחרי שאני מסיימת לנפח את כולם, אני מכניסה אותם לחדרי וצופה בהם. שמונה בלונים שרובם כבר לא נוסקים מעלה עם אותו ההליום. אני צופה בהם בחיוך קל ולוקחת אותם אל חנות בלונים שעל יד ביתי, ממש כמו אל המרפאה – ומבקשת מהמוכר (הרופא) לנפח אותם בהליום. המוכר מנפח את שמונתם והם, כולם, נוסקים אט אט מעלה ומתרחבים.
חיוכי מתרחב כאשר אני מבקשת מהמוכר לא לקשור אותם יחד תוך הסבר שכל אחד לחופש נולד. הוא מביט בי בתמהון אבל אני צוחקת ולוקחת אותם אליי לחדר.
אני עוזבת אותם לנפשם בחדרי וצופה בהם. אני רואה כיצד הם שמחים לשוב הביתה, לחופש. ואז הצחוק שלי מתגלגל עוד יותר.
רק עכשיו אני מבינה כמה טיפשה הייתי כשפחדתי מהם.
"אלה סך הכל בלונים" אני אומרת לעצמי בגאווה. גאה בעצמי שהתגברתי על אותו הפחד הטיפשי.
עד שאח שלי בא ופוצץ את כולם.
"נו, טוב" אני אומרת לעצמי תוך כדי אנחה.
"הם עשו את שלהם"