מצד שני

אני מרים גבה לנוכח השם המוכר שמופיע על צג הטלפון. אצבעי מחליקה על המסך לקבלת השיחה ואני מקרב את המכשיר לאוזני. "חשבתי שאתה עובד ערב היום."
"התערוכה התבטלה כי האמן נכנס לריב עם האוצרת. עזוב, תסביכי אגו, אני גם לא מבין…" הוא מתחיל. "בכל מקרה, יש לי ערב פנוי, רוצה לעשות משהו?"
התשובה המיידית שלי היא, "כן, כמובן." ואז עיניי נוחתות על ספר הביולוגיה שנח פתוח לרווחה על שולחני עם מחברת הסיכומים לידו, ובשולי תודעתי נשמעים הקולות של הורי מהסלון. מתווכחים, שוב. אני מחזיר את מבטי אל השולחן העמוס ונאנח בהשלמה. "אני לא יכול היום. יותר מדי חומר לעבור עליו לפני המבחן."
הוא לא מהסס לרגע. "צריך עזרה?"
"אה. לא… לא. אלא אם אתה מומחה לביולוגיה של האדם ולא ידעתי?"
הצד השני של הקו דומם לשניות, ואני כבר יודע מה הוא עומד לומר עוד לפני שההברה הראשונה עוזבת את פיו. "תראה, אני מומחה בתחום מאוד מס-" "לא. תודה. אני לא רוצה לשמוע את זה כרגע. ביי!" ברגע האחרון הוא משחיל מילה.
"לא. אוקיי, סליחה. הייתי על אוטומט לרגע." הקול שלו עולה בטון או שניים ולאחר צונח חזרה לבס הרגיל. "אבל ברצינות, אני יכול לבחון אותך או משהו. לעבור על התוכן ולבנות איזה מבחנון. דברים בסגנון." האצבע שכמעט סיימה את השיחה מרחפת מעל כפתור הניתוק. הוא ממש רציני בקשר לזה היום, לרוב הוא מוותר רק למשמע המילה 'ביולוגיה'. אולי קרה משהו. ואולי הוא סתם באמת רוצה לראות אותי. הגיוני בהתחשב בעובדה שבקושי יצא לנו להתראות בשבועות האחרונים.
אני פוזל שוב לערימת הדפים הפזורים על שולחני מעל הספר והמחברת. כל מבחני התרגול שהדפסתי ולא עברתי אפילו על חצי.
אם באמת קרה משהו וזה העניין, הוא יכול היה לספר לי, לא? אם הוא היה אומר שהוא צריך לראות אותי ולספר לי על מה שזה לא יהיה שקרה לו, הייתי מזמין אותו ללא היסוס. אבל אני באמת צריך ללמוד, והוא נשמע בעיקר משועמם כרגע. אולי כי התבטלה לו המשמרת.
"ליאם? אתה עוד שם? הלו???" זמזום קולו מרטיט את הנייד בידי, חלש מהמרחק שהוא מוחזק.
"כן, כן, אני פה." הנימה יוצאת מהורהרת מהמתוכנן. אני עומד להעלות את המחשבה האחרונה שלי בקול, אבל הוא מקדים אותי. נראה שקרא את מחשבותיי אפילו מעבר לקו. "טוב, אני מבין. לא זמן טוב היום. אז מחר, כמו שתכננו?"
חיוך עולה על שפתיי, למרות האשמה המזדחלת לליבי. היום זה באמת לא זמן טוב, אבל מחר יש לנו את כל היום. "כן. כמובן."
"מת על איך שאתה אומר את זה, 'כמובן'. כאילו אנחנו באיזה סרט משנות התשעים." הוא מגחך. משהו בו נשמע קצת עצוב, ואולי זה רק אני ותחושת האשמה המוגברת שלי.
"אני באמת חייב לחזור ללמוד," אני אומר, לפני שאחזור בי מההחלטה רק כי הוא נשמע עצוב מהרגיל.
אנחה מגיעה לאוזניי, ואז שוב הקול שלו, "בסדר. בהצלחה רבה. מתי המבחן הזה בכלל?"
"מחר."
"אה. וואו. לא זכרתי את זה. טוב, תדמיין אז שאני שם ומנסה לעזור לך."
"אני אדמיין אותך נרדם על הפוף, זה המקרה היותר הגיוני." התכוונתי לזה בתור הקנטה, אבל עכשיו התמונה שלו ישן על הפוף באמצע החדר נצרבת מאחורי עיניי ובהחלט לא עתידה להיעלם בקרוב.
"מקובל עליי. טוב, לא אפריע יותר. בהצלחה מחר. ועכשיו. בכללי. ביי." הוא מנתק לפני שאני מספיק להגיב. אני בוהה ברקע הלבן של סיום השיחה ומחייך לעצמי. הוא כל כך לחוץ לפעמים, רק מהאפשרות שעשה משהו לא בסדר, שאני רוצה לשלוח יד דרך המסך ולצבוט אותו. כדי שיפסיק לחשוב על זה יותר מדי. חלק קטן בי, חלק קטן ובוגדני ביותר, רוצה לשלוח לו הודעה ולומר שבעצם אני כן רוצה שיבוא, כי יכול להיות נחמד שיהיה כאן עוד מישהו מלבדי. במיוחד אם זה הוא, ואני יודע שהוא התכוון למה שאמר, שיעזור לי. עם כמה שהוא אוהב להשתטות, הוא יודע להיות רציני כשצריך והוא יודע לזהות מתי אני צריך אותו רציני.
ואז אני נזכר שיש לי עוד חמישה מבחני תרגול לעבור עליהם לפני המבחן מחר ומסלק את המחשבה מראשי. עצם היותו כאן תסיח אותי. וזה לא יום טוב כל כך להביא אורחים הבייתה גם כן.
אני נוטל את העיפרון ממקומו בשדרת הספר וממשיך לסכם. בפעם הבאה שאני מסתכל על השעון השעה כבר אחרי חצות, והפיהוקים מגיעים בהפרשים של חצי דקה אחד מהשני. זמן לישון, מה שנקרא.
——
השעון המעורר מצלצל אחרי מה שמרגיש כמו שתי דקות אחרי שנרדמתי. ההתארגנות לוקחת נצח ואני דיי בטוח ששכחתי כמה דברים הכרחיים, כמו האוזניות שלי, למשל. רק כשאני מתיישב במקומי בכיתה אני נזכר לבדוק התראות. יש רק אחת, והיא ממנו. נשלחה ממש כמה דקות אחרי שהחלטתי שאני הולך לישון:
מקווה שאתה ישן עד עכשיו. אם לא – לך לישון. עכשיו. אם כן – שוב בהצלחה! אני בטוח שילך לך מצוין כי למדת לזה כל החודש בערך, אבל אתה בטח עדיין לחוץ. אז בהצלחה, מחכה לתלונות שלך על כל שאלה וכל ניסוח אחרי שתסיים~

אני מתחיל להגיב, אבל הבוחן בדיוק נכנס ומתחיל לחלק דפים. הטלפון צונח חזרה למעמקי התיק בעודי מוציא את הקלמר במקומו ומגחך לעצמי. הלוואי שהוא צודק. מה שבטוח, הוא בהחלט עומד לשמוע לא מעט תלונות.