מרגוע תחת השמש

"לאן אתה בורח? חכה לי!", הוא קרא. צעקתו שיברה את צלע ההר לגזרים, מרסקת אבנים לחצץ וסלעים לעפר.
לא הבטתי לאחור.
את הגופה שלי מצאו יום למחרת, שקועה עד מחציתה, מקו המותניים ומטה, בתוך מים שקפאו במהלך הלילה. הם היו צריכים לשבור את תקרת הקרח על מנת להוציאני.
אמא שלי בכתה במהלך כל ההלוויה. כשביקשו ממנה להספיד אותי, את הבן היחיד שהיה לה, היא נופפה בידה לשלילה ובידה השנייה מחתה את אפה בממחטה. אפילו לדבר לא יכלה, המסכנה.
אבא שלי כן דיבר, בקושי רב ובקול מקוטע, אומנם, אבל הוא דיבר. הוא סיפר על החלומות שהיו לי, על אלו שהספקתי להגשים ועל אלו שלא. הוא לא דיבר על השונות שלי, לא על חוסר היכולת שלי להכיר במציאות ולא על הפחד שלי מפני אנשים שהם לא אני. הערכתי אותו על כך. חבל שאיני יכול לומר לו זאת.
אחים ואחיות לא היו לי, כך שקרוב המשפחה היחיד שדיבר היה אבי. אחריו קם ועלה, רם ונישא, המורה שלי בבית הספר. הוא לא בכה, ניכר עליו שאפילו לא הצטער. הוא דיבר בקול יבש וחסר חיות על כך שהייתי תלמיד טוב, מוציא ציונים טובים, ובסטנדרטים חסרי המעוף של בית הספר שלי, הייתי מוצלח. רציתי להרוג אותו על השקרים הללו, להפיל אותו אל תוך פיר הקבר הפתוח, שייקבר יחד איתי. אף פעם לא הבנתי מדוע אנשים מדברים רק טוב על אדם לאחר שנפטר. דווקא המוות הוא זמן טוב לסגירת חשבונות אישיים.
שבת. שבת היום. אמא ואבא יושבים אל השולחן הלבן, הריק, ובוכים. מחבקים, נאחזים זה בזה כציפורים הנאחזות בענפי העץ, מנסים למצוא נחמה, תשובה למותי.
ידעתי שהשבוע הראשון הוא רק ההתחלה. הכאב איננו מתכהה עם הזמן, אלא רק מתבהר ומתחזק יותר ויותר. במיוחד שאף אחד לא באמת יודע את הסיבה למותי.
היה לי קשה לראות את אבי עם זיפים שהפכו אט אט לזקן. הוא היה תמיד מוקפד, תמיד מבושם, תמיד מגולח, תמיד ייצוגי. אפשר לומר שהמוות הוא המניע לשבירה, להתפרקות של הסדר הקיים, להריסת המבנה הישן וליצירת מבנה חדש. אך לעיתים ההריסה לא מביאה עמה את הבנייה, אלא רק חורבות עשנות, המפיצות ריח חריף של אפר.
אמי התאבדה ראשונה. זה לקח זמן. יותר ממה שציפיתי. היא ניסתה להתמודד בכל כוחה עם חוסר הידיעה, אותו חלל עמוק בליבו של האדם שאינו יכול למלאו. היא הייתה בטוחה במותה האיטי ומלא הייסורים שהיא תגיע אל האמת, בסוף הדרך. לכמיהתי לומר לה שגם כעת לא תמצא את האמת, לא היה גבול.
האמת הנסתרת. האמת שאף המתים לא יודעים עליה דבר וחצי דבר. האמת על כל הדברים ועל כל החפצים שנעשו תחת השמיים. אמת של הוד והדר. האמת שכל בני שת משתוקקים ומתאווים להשיגה, אך הבורים המסכנים אינם יודעים שכאשר הם רודפים אחר האמת, האמת בורחת מפניהם כברוח צבי מפני נמר.
גם אנוכי חיפשתי אחר האמת, גם לפני מותי וגם לאחריו. שוטטתי בין העולמות, היקומים, המימדים אך לא מצאתיה.
עד אשר הגיעה תקופת זמן אחת. איני יודע כמה זמן מאז מותי קרה הדבר, כמדומני חמש מאות, או שמא אלף שנים. גופי וגופות אבותי התפוררו לעפר והתפזרו כקש. מדינות קמו ונפלו, ארצות התרוממו ונחרבו.
אך באותו זמן, איני יודע אם יום או לילה, או אולי לא יום ולא לילה, התגלה אלי המלאך. זקן ונשוא פנים, הדור בלבושו ונורא במהלכו. שפתיו לא נעו. רק קולו הדהד באוזני, קול אש מתלקחת וקול עץ נשבר.
העליון החליט לשים סוף וקץ לסבלך ולחיפושך, אמר בקול דממה דקה. הוא יעניק לך את האמת.
ברחתי מפניו. פחדתי מפני האמת. דווקא כשהייתי כל כך קרוב לאחוז בה, הבנתי עד כמה האמת מקוללת, רעה ומרשעת. מוטב לי להמשיך לשקר בעצמי, או לא לדעת כלל, מאשר שתינתן לי האמת.
חיפשתי את אמי. ידעתי שהיא משוטטת כמוני, כמו שאר הנשמות האבודות, העצמאיות, שהחליטו לקחת פיקוד על חייהן ולקצוץ את הפתיל בעודו ביאבו.
כעבור מאה וחמישים ושבע שנה, עשרה חודשים ושנים עשר ימים מצאתי את אמא. היא ישבה על המזח, הצופה אל הים האחרון, גליו מלחכים את שולי שמלתה האפורה.
חיבקתי אותה חזק, אף יותר מאשר בימי חיינו. תמיד אהבתי אותה. גם לאחר מותי, המחשבה על חיוכה גרם לליבי שנדם להתרחב ולהתכווץ חליפות, כאילו התמלא בחיים חדשים.
היכן היית, בני יקירי? שאלה אותי בקול רך ומתנגן.
שטתי ותרתי בארץ וברקיע. חיפשתי מרגוע ושקט.
האם מצאת את אלו?
לא, לא מצאתי. מאז יום מותי איני יודע מנוחה מהי.
אני בטוחה שתמצא את מנוחתך כאן, לצידי. היא חיבקה אותי שנית ונשקה על מצחי.
מה עם אבא?
איני יודעת, בני. הוא נעלם מעיניי. חיפשתיו במשך כמה שנים, אך ויתרתי. כנראה שהוא מסתובב במקום כלשהוא ביקום, אולי מחפש אותנו.
המחשבה שאבי ימצא אותנו אי פעם, יושבים חבוקים על המזח, מילאה אותי חמימות.
אמא, האם את עדיין מחפשת את האמת?
לא, מתוק שלי, כבר לא. האמת איננה חשובה למתים, וגם לחיים איננה. חשובים הם השלווה, החום והאור המציף את גופנו. היא חיבקה אותי בשלישית, דמעותיה, המלוחות כים, נוטפות על עיני וזולגות על לחיי. שערה מתנפנף ברוח.
האמת הפסיקה להטריד את שלוותי. איני רוצה לדעת מה היא. איני רוצה לדעת מדוע מתי. כל העולם וחפציו הופכים לאין כשאני ואמי צונחים מן המזח הרטוב אל תוך הים האין סופי, נותנים לחום ולשלווה ולאור לחדור את גופנו, את נשמתנו.