משהו (לא) מתבשל פה.

בוקר.
אני קמתי. צחצחתי שיניים. התלבשתי.
החול של החתולים כבר נוקה. העיתון שקראתי כבר נפתח ונסגר.
הוריי כבר הספיקו לפתח בי רגשות אשמה על ערימת הבגדים על הכיסא בחדרי.
זה יישאר ככה.
כיף.
כיף מאוד.

בין הבוקר לצהריים.
התחיל הכלא. ישבתי. התחרשתי מצעקות.
שיעורי הבית שלי כבר נבדקו. 2 ערסוני צעצוע נטפלו אליי.
מוריי כבר הספיקו לפתח בי רגשות אשמה על זה שאני לא אספק להם את הציונים שהם רוצים.
לא מאשים אותם בטמטום שלהם.
כיף.
כיף מאוד.

צהריים.
נגמר הכלא. הלכתי הביתה. התיישבתי לאכול.
שיעורי הבית שלי לא הוכנו. קערת המים של חתוליי נמלאה שוב.
כבר הספקתי לפתח בעצמי רגשות אשמה על זה שאני דופק לעצמי את העתיד.
לא משנה. יש לי חוג עכשיו.
כיף.
עכשיו באמת התחיל הכיף.

אחר הצהריים.
נסעתי באוטובוס. הגעתי לחוג. היה כיף.
ביתי קיבל אותי בחום. ניגנתי על הגיטרה שלי. הכנסתי אותה לקייס שלי.
את האמת שבשלב הזה של היום אני בי שום רגשות אשמה.
לא משנה לי עכשיו. אני שומע מוזיקה. כיף לי.
כיף.
באמת כיף.

ערב.
ביתי עוטף אותי בחום. המערכת שלי סודרה למחר. התיישבתי לאכול.
הכל רגיל.
כלום לא חדש.

לילה.
עכשיו הגיע הלילה.
עד שהמוח שלי החליט להירדם, אני חושב.
וחושב.
וקורא בין המחשבה למחשבה.
מה יכולתי לומר היום?
מה יכולתי לעשות היום?
לא משנה.
מה שנעשה נעשה.

והכל מתחיל מההתחלה