מתי
הסתכלתי לה עמוק בעיניים החומות שלה וניסיתי להבין איפה בראש שלה היא נמצאת ועל מה היא חושבת.
השפתיים שלה היו משורטטות במין דיוק מושלם שכזה.
היא ישבה למולי ובהתה באיזה אי קיום ממש מעבר לעורף שלי.
נזכרתי פעם כשעוד הייתה ילדה קטנה ולשכנע אותה לשבת היה משימה בלתי אפשרית, ממש כמו בסרטים הישנים האלה לפניי הצבעים.
הצבעים שבהם הייתה נוהגת לצייר פרחים ופרפרים על דפים לבנים לפניי שהצבעים נעלמו מחייה.
ומה היא היום ?
או הייתה היום אם היה רק אפשר ?
גוש אדם בעולם ענקי ?
ואולי החיים באמת לא מיועדים לכל אחד ?
כי עכשיו כשהדמעות זולגות לי על הלחיים ואני מבין שהיא לא באמת יושבת למולי קצת נשבר לי הלב, או מה שזה לא יהיה בחזה שלי.
כי התמונה הזאת היא לא באמת היא.
והיא ? היא כבר לא כלום..
מן ריק עדין ושברירי בעולם חלומי שכזה.
ואני רק שואל את עצמי מתי השנים הספיקו לחלוף ומתי הכל הישתנה …
מתי היא הספיקה להפוך מילדה שמאושרת שנפלה לה עוד שן חלב לכותרת בחדשות : ״נערה בת 17 התאבדה״
תגובות (1)
הכתיבה ממש יפה :)