"נקמה!" – מחשבותיי על הימים האחרונים.

"נקמה! נקמה" צעקו האספסוף.
"נקמה! נקמה!" לא הפסיקו ודרשו.
כעס עטף את הארץ כולה.
כעס על הדם שנשפך ללא כל סיבה.
אנוכי יושבת על הספה,
כוס תה בידי והטלוויזיה דלוקה.
החדשות מספרות על נער ערבי שנחטף ונרצח,
כנקם על השלושה.
האם זו הדרך?
האם זו תשובה?
אנוכי אומנם לא מאמינה בשלום עם אותה אומה,
אבל לאנוכי יש את סיבותיה שלה,
אך אנוכי לא מסוגלת לשאת עוד דם חינם.
אנשים אינם ראויים למוות על לא עוול בחפם.
אנוכי רוצה נקמה, אין ספק.
אך אין זו הדרך לנקמה.
אין אנו צריכים להשיב באותה הצורה.
"מה ששנואה עלייך אל תעשה לחברייך"
ולמרות שמדובר באוייבים ולא בחברים
מדובר בבני אדם.
כן, חלקם בני אדם.
אנחנו צריכים לרצוח את המפלצות,
לא את האנשים.
אנחנו צריכים להיות גם יותר חכמים.
"באירופה נרצחנו בגלל חוסר רגש ומחשבה קרה,
במזרח ים התיכון אנחנו נרצחים בגלל הרגש וחוסר מחשבה."
אנחנו צריכים להיות טובים מזה.
אנחנו צריכים לנקום עם רגש ומחשבה קרה.
אנחנו צריכים להבין מה עומד מולנו ומה יהיה הצעד הבא.
לרצוח כך סתם לא יעזור,
אנחנו צריכים תוכנית.
אנחנו צריכים לחשוב.