נשימות.

ולפעמים זה קשה לשרוד, עם כל הרעש הזה מבפנים ומבחוץ, כשכל נשימה קיומית היא מלחמה נגד עצמך, נגד העולם, כל נשימה היא מאבק, מה שאפשר לעשות זה להתרכז בנשימות.
מדברים, מדברים,
אבל כדי להקשיב צריך להתרכז בנשימות כדי לא לצוף, כי הציפה גורמת לנפילה, וזה לא נעים ליפול.
לפעמים זה פשוט נעים לעטוף הכל באוזניות גדולות, להביט החוצה, ולא להיות חלק,
לפעמים מה שאפשר הוא בסיסי, אם רק אפשר,
נחיה את זה,
להתקדם, לפעמים כל כך קשה לי להתקדם, כמו לעלות בתוך נהר של סירופ דביק שזורם לכיון ההפוך, חבל,
כל כך הרבה מאמצים לכלום.
אור, לפעמים הוא בוהק מידי, מכאיב.
רעשים עמומים, בעלי הדים שממלאים לי את האוזניים ומכאיבים, מנתקים,
עבור מה נוצרו הרגעים האלה?
כמו להיתקע בתוך בקבוק עשוי מזכוכית גרועה,
מחוספסת, לא שקופה מספיק, לא שבירה מספיק.
כשכול מה שאפשר לעשות זה לנשום,
התכווצות עוברית על הספה האדומה,
מדברים לידי,
מבקשת שקט,
"חצופה, זו הכיתה שלנו!"
הולכת,
רק לא ליפול, רק לא ליפול,
לפעמים להחזיק את הגוף זה מאוד קשה,
גם העיניים,
הכי גרוע זה העיניים,
גם ככה אני לא רואה טוב.
לנשום, לנשום, הלחץ עוד מעט יעבור, זו תחושה זמנית,
הנשימות יהפכו לקלות, אני לא אצטרך להתרכז בהן,
שלווה,
רגע לבד,
אח,
שלום עצמי, התגעגעתי.