נשיקת פרידה

הרגשתי רפרוף קל על שפתי, אשר הרגיש כמעט כמו נשיקת פרידה, אך יכול להיות שרק דמיינתי זאת. אני יודעת שזה נשמע מוזר, אך לאחרונה דמיינתי דברים רבים, אם כי כנראה יותר נכון לומר הזיתי.
אני שולטת המה שאני מרגישה או רואה ולכן, אני בטוחה כי לא דימיינתי זאת, בדמיוני אני יכולה לעשות ככל העולה על רוחי, וההזיות האלו אינן מאפשרות את החופש ההוא.
לפעמים, הן נחמדו, בהחלט משהו שהייתי מדמיינת לעצמי, אך רובן היו נוראיות, הן גרמו לי להצטער על כך שעדיין הייתי בחיים בשביל לראות את זה.
ניסיתי לפקוח את עיני, אך לא יכולתי להיות בטוחה אם באמת הצלחתי בכך, אני מניחה שלא משום שהכל המשיך להיות חשוך.
חשבתי לדבר, לקרוא לעזרה או אולי פשוט בשביל להתנצל, איני יודעת, אני מניחה שזה לא חשוב משום ששום צליל לא יצא מפי, לפחות לא אחד שהצלחתי לשמוע.
רציתי לקום מהמיטה, איך אפילו לא ניסיתי, אם איני יכולה לראות או לדבר, מה מבטיח לי שיש לי בכלל את הכוח לקום?
אני מניחה שזה הסוף, שהגיע הזמן להיפרד, אך אני איני רוצה.
אני צעירה מכדי למות, יש לי עוד כל-כך הרבה הזדמנויות בהן אוכל לפשל, כל כך הרבה טעויות שעוד מחכות שאעשה אותן, איני יכולה לעזוב עכשיו כאשר המלאכה עוד רבה!
אך אני מניחה שאין לי זכות בחירה, הדבר נעשה בשבילי, וכל שעליי לעשות הוא לקבל את גזר דיני.
אם לומר את האמת, אני לא זוכרת מה הביא אותי לפה, אל המקום חשוך האל שנקרא ראשי, זאת אומרת אני יודעת שזה נשמע מטומטם, שאני נולדתי אל תוך הראש הזה, אבל לא לכך התכוונתי. כוונתי הייתה כי איני יודעת מה גרם לי להגיע למצב כזה, מצב בו איני יכולה לעשות דבר מלבד להיתענות, בלי אפשרות לתקשר עם איש או לעשות דבר.
אך אני מניחה שאין צורך לנבור בבעיות שאין לי תשובה להן, שנאי צריכה פשוט להמשיך אל עבר מה שלא מחכה לי בצד השני של הטירוף הזה, ולכן, אני חייבת להאמין בכך שכמשאלה של נערה גוססת, כתקווה אחרונה מטורפת, כי הרפרוף הרגעי ההוא היה נשיקת פרידה, שמישהו באמת טרח לזכור אותי ברגעיי האחרונים.