אינטרמשהו

באחד מאותם אמשים לא קלים
כשאני מתפנה מרחיצת הכלים
והנה קולה של אשתי הדוברת
בטון מפקד לאזני היא גוזרת
"בוא הלום ותראה מה פה קורה”.
ולשמע הצליל כבר ברור בעליל,
כך אני מתרשם,
שהובאתי לדין ונמצאתי אשם
ועכשיו מחוייב בתור עד לא תלוי
להודות שהפסק הוא נכון גם ראוי.
למוד כשלונות עם גליון הרשעות
אני מצטייד בקהל האוהד
של תרסיס, מטליות ומטאטא רועד
וליד הזוית במרכז מסדרון
במקום החף מתמונה או ארון
טבועות על הטיח קומץ טביעות
שאם הוא שחור לא יבחינו בו כלל
אך הקיר הוא לבן כך רצה הגורל.
ההרף נלחץ ודורש הבנה
איך נגבש הליכי הגנה.
בתור גבר ברור ברמת עקרון
שאני הנושא בעיקר העוון.
"ביקשתי ממך לעבור על קירות"
כך מתחילים מאגף חקירות.
מאז כבר הגיעו אורחים והלכו
וקיויתי שכל הצווים נשכחו.
"וזה מה שאורחינו ראו!”
והמקהלה מדקלמת "בואו שורו וראו
על מה פניו של הגבר חפרו
היטב הוא נזכר והיטב גם מכיר
ממתי האות הלזה על הקיר”
"ואתה (הרשע) איך תוכל להסביר
במו פיך הפרחת בועות באויר
בשבילך אנקה את כתלי כל העיר”.
"האיש מדשדש ומעוות את הגב
הוא שכח שדורות שאין לו זנב"
כך מנעימה מקהלת הבנות
והבס מלווים ב"אסור להודות
מי שלא מתאמץ מאבד נקודות”
ובעודני עסוק בשקילת הקולות
היא מפרשת "זה לא מכבודך לענות"
ומשם היא פורשת עלי עננה של עלבון
ואני המיותם נותר לבשר בקול בריטון
שהיה פה הפסד או עוד נצחון.