היא הייתה ילדה, וכבר מזמן אינה חופשיה

היא הייתה ילדה קטנה, עם צמות,
שתיים לה, מעטרות את הראש, חומות.
היו לה עיניים גדולות, המביטות למרחקים,
עיניים רחבות, כחולות, שסקרו את האנשים הבאים-הולכים.
היא אהבה ללבוש את שמלתה הזהובה,
להסתובב, ושמלתה היפה סביבה הסתחררה.
היא אהבה מאוד את העשבים בחורשה,
לשכב עליהם, כה רכים, להרגיש בטוחה.
היא האמינה שבעולם יכול לשרור שלום,
שלא יישאר פה אחד רעב,
לא יישארו אנשים שמהדאגה לאהוביהם אינם מסוגלים לישון.
היא חשבה שתוכל להביס את הרעים,
ממש כמו שעושים הגיבורים שבסרטים.
היא ידעה שזה אפשרי לתקן,
כי תמיד יישארו היסודות,
היא רצתה להיות זו שתתקן,
היא רצתה לבנות מחדש עולם של חורבות.
היא הייתה ילדה קטנה, עם צמות,
שתיים לה, מעטרות את הראש, חומות.
היו לה עיניים גדולות, המביטות למרחקים,
עיניים רחבות, כחולות, שסקרו את האנשים הבאים-הולכים.
היא הייתה ילדה עם שאיפות,
רצון עז להגשים את כל החלומות.
היא הייתה ילדה
שהאמינה
שהיא יכולה.

היא נערה, כבר דיי בוגרת,
נערה פשוטה, מנופצת.
נערה בעלת שיער מפוזר וקצר,
צבעו החום הכהה קצת דהה.
יש לה עיניים גדולות, כחולות,
עיניים שמסתכלות על הרצפה, אטומות.
היא אוהבת ללבוש מכנסיים וחולצה,
כי השמלה כבר מזמן איננה מתאימה.
היא אוהבת לשוטט בחורשה הזקנה,
להתרחק מהמולת העיר, מצעקות האימה.
היא, בילדותה, האמינה שבעולם יכול לשרור שלום,
שלא יישאר פה אחד רעב,
לא יישארו אנשים שמהדאגה לאהוביהם אינם מסוגלים לישון.
היא חשבה, אז, כשהייתה קטנה, שתוכל להביס את הרעים,
ממש כמו שעושים הגיבורים שבסרטים.
אך כעת, היא לא חושבת לא כך ולא כך,
היא כבר התייאשה מן העולם המצוברח.
עכשיו, היא לא מאמינה שאפשר לתקן,
היא לא מרגישה שהעולם ראוי לזה.
היא נערה, שבורה, מסכנה,
עוד אחת שהעולם גזר את גורלה,
להיות אחת, מפוחדת, אנוכית,
שמנסה לשמור על חיה חסרי התכלית.
היא הפכה מילדה קטנה, מאמינה ומאושרת,
לילדה גדולה שכבר מזמן התייאשה, סגורה בבית כלא,
שהוכתמה מדם חייהם של האנשים האחרים,
שדוכאה על ידי אותם מושחתים.
היא נערה, כבר דיי בוגרת,
נערה פשוטה, מנופצת.
נערה בעלת שיער מפוזר וקצר,
צבעו החום הכהה קצת דהה.
יש לה עיניים גדולות, כחולות,
עיניים שמסתכלות על הרצפה, אטומות.
היא נערה
שעכשיו
כבר אינה יכולה.